“צא מהחנות שלי! אין לי צורך באנשים כמותך סביבי! ואל תחזור לעולם!” שפתיי רעדו כשהבטתי בעיניו האפלות והכועסות של האיש שצעק. מצמצתי כדי לעצור את הדמעות שעלו בלי שרציתי, והבנתי ששוב עליי לעזוב את האיש הזה שאהבתי. כל הלילה חשתי שאנחנו מתקרבים לזה, וניסיתי בכל כוחי למנוע זאת. בניסיון אחרון צעקתי בקול חלוש בתוך המתיחות, “קן, אנחנו לא רוצים ...” אך שוב הוא קטע אותי בגסות. בכתפיים שמוטות ובעיניים מושפלות פניתי להימלט מתוך בית המשכון המוזנח שלו; קולו, שהלך וגבר, הטביע את התקווה האחרונה להפוגה.
ריח העשן שנותר והד קולו הכועס הצטרפו למחשבות המטרידות בראשי המוצף רגשות, כשהלכתי לאט במעלה הרחוב. “מה דעתך, ג'וש?” שאלתי את ידידי הנאמן והשקט.
“אני לא יודע,” הוא השיב, ושוב שקענו בייסורים דוממים לנוכח תוצאותיו של מה שהיה אמור להיות לימוד בכתבי הקודש, מנסים למצוא הסבר לתגובה הנוראה. מה יכולנו לעשות אחרת? מדוע לא היה יכול לקבל את האמת? מה הסתתר מאחורי אותן עיניים רושפות, ואילו זיכרונות אצורים מתחת לכובע הגרב שתמיד מכתיר את ראשו?
קן נולד בחווה כפרית בין הגבעות המשתפלות של סקוקיל, פנסילבניה, מקום נפלא לילד קטן, סקרן והרפתקאי לחיות בו.
כשקן היה בן ארבע, הוריו נפרדו. הוא שמע אותם רבים הרבה פעמים, אך לא ידע שאפשר שאמא ואבא ייפרדו. זה שבר את ליבו ובלבל את נשמתו התמימה. הוא לא ידע איך להתמודד עם המתח והשינוי שהוטלו על חייו השלווים.
האימה והבלבול שחש כשאמו ארזה בחיפזון את חפציהם, העלתה אותו ואת אחיו ואחיותיו לרכב ונסעה משם, עדיין חרוטים בזיכרונו. זה לא היה הגיוני! למה הם לא יכולים פשוט לחזור הביתה? בחדר השינה המעופש שלו בדירתם הקטנה והמוזנחת, הוא שכב ובהה בתקרה המכוסה עובש, תוהה ללא הרף מה השתבש כל כך.
קן התאקלם במהרה בביתו החדש בעיר פוטסוויל, שבו היו רק מכוניות, אנשים ומדרכות במקום פרות, צפרדעים ובוץ. אך הגורל לא הניח לו לשמור על הביטחון המועט שאורח חייו החדש העניק לו. אמו לא יכלה לטפל בו ובאחיו ואחיותיו כראוי, ולכן הילדים הועברו למשפחות אומנה שונות. זה היה אף גרוע יותר מעזיבת אבא! הבגדים שלבש היו הדברים היחידים שהיו מוכרים לו. במקום להבין אותו ולאהוב אותו, כל משפחה חדשה הביאה עוד צעקות, שנאה ומכות. אימה, דמעות, בדידות וכאב ליוו אותו.
קן חשב שבית האומנה השני שאליו הועבר יהיה בית בטוח ואוהב. האב היה גבוה וחזק ונראה עדין. האם הייתה בעלת עודף משקל, אך חיוכה הידידותי הרגיע את פחדיו. אך בלילה הראשון, כשהושיט יד אל האוכל, שפך בטעות כוס מים. היא צרחה עליו ואמרה שהוא חסר ערך ושהלוואי שמעולם לא קיבלו אותו. האב המשיך לאכול כאילו לא שמע או לא היה אכפת לו. למה האיש החזק לא עצר אותה?
אותו ערב, קן זחל למיטתו הגדולה והזרה, כבר בוכה מבדידות, כששמע את האם צועקת. הוא קפץ במהירות מהמיטה וברגליים רועדות חמק מאחורי הדלת כדי להסתתר. היא הסתערה במעלה המדרגות בצעקות כעס, וקן היה בטוח שהוא בצרות. לרווחתו, היא המשיכה לאורך המסדרון. הוא עדיין פחד מכדי לעזוב את מחבואו, מחשש שיכו אותו. הוא ניגב את דמעותיו והחל לשיר בלחש שיר ששמע בבית הספר של יום ראשון: “ישוע אוהב את הילדים הקטנים, את כל ילדי העולם.” הוא עצר לחשוב, ובכיו נפסק. “אז למה אני כאן?” תהה. “האם עשיתי משהו רע? אלוהים כנראה לא אוהב ילדים קטנים. השיר הזה אינו אמת! אילו אלוהים אהב אותי, לא הייתי כאן!” עם המסקנה הזאת הוא פרץ בבכי ואיבד תקווה באלוהים. למחרת בבוקר התעורר, עדיין מוסתר מאחורי הדלת.
החשכה ירדה כבר מזמן, וכל בני משפחתי ישנו בשלווה בבית החווה הישן שלנו. בכיתי עד שנרדמתי—בכיתי על נשמתו של קן, בכיתי כי לא ידעתי מה לעשות, בכיתי כי חברי, האיש שכמהתי לראותו בשלום עם אלוהים, שנא אותי.
קן המשיך לירות שאלות. “איך אלוהים יכול להיות טוב ולהתיר כל כך הרבה רע? איך אלוהים יכול להרשות לילדים לסבול?” המשכתי להקשיב כשהמשיך לומר את אותם הדברים ששמעתי פעמים רבות כל כך בעבר, בלי לתת לי הזדמנות לדבר.
שוב הגיע הזמן לעזוב, ושמחתי כל כך לעשות זאת. הוא המשיך לדבר כשנסוגנו אל מחוץ לדלת. שוב, חברי ואני הלכנו במעלה הרחוב—עייפים, מתוסכלים ורוצים שלא לחזור לעולם.
קן היה בן שלוש-עשרה, וחייו לא היו טובים יותר ממה שהיו כשהוכנס לראשונה למערכת האומנה. חייו היו בתוהו ובוהו. בבית צעקו עליו והשפילו אותו ללא הרף. לקן נמאס לבכות. לאיש לא היה אכפת, ולא היה מי שיוכל לשתף אותו בבעיה שלו. אז הגה את תוכניתו החכמה. חברו מבית הספר היה היפי, והוריו נסעו הרבה. קראו להם צוענים. הוא שמע שהם נוסעים לקליפורניה. לכן קן סיפר להם על חייו הנוראים ושאל אם יסיעו אותו. הם שמחו לעזור.
בבוקר המרגש ההוא הוא פשוט נהג כרגיל. הוא יצא לבית הספר, ובמקום זאת נסע לקליפורניה. לא הפריע לו להשאיר את כל חפציו מאחור—ממילא לא היה לו הרבה. להוריו האומנים אפילו לא היה אכפת שעזב.
בקליפורניה קן חי על החוף ועבד עבור דייגים וכל מי שהיה צריך עזרה. תמיד היה לו מספיק לאכול ומשהו לעשות. היו לו חברים שחיו כמוהו על החוף, אך בפנים הוא עדיין היה לבד. ליבו עדיין היה ריק. הוא השתוקק לאהבה.
קן חי על החוף שנה וחצי ואז נסע בטרמפים לאריזונה. שם מצא בית במקלט לחסרי בית ומצא עבודה. הוא הצליח ועד מהרה חי באופן עצמאי, אך חיפושו אחר אהבה הוליך אותו בדרכים שגויות. קן רצה מאוד להיות נשוי לאישה אוהבת ולהקים משפחה, אך הבחורה שנשא לא נישאה לו מתוך אהבה. היא הייתה פגועה, ונשמתו הפצועה של קן נמשכה אליה. הם נישאו והכול היה בסדר במשך כמה שנים, עד שגילה שאשתו נפגשת עם גברים אחרים. ליבו נשבר ועולמו נקלע לתוהו ובוהו. קן רצה נואשות להעניק ביטחון לילדים שנולדו להם, ולכן ניסה בכל כוחו לשמור עליהם יחד. הוא לא רצה שילדיו יעברו את החיים שהוא חווה. אך אחרי שמונה שנים קשות הם התגרשו.
קן המשיך הלאה וניסה להתאושש מהחורבן שהותירו הגירושין. חיפושו אחר אהבה הביא לו רק עוד עצב וכאב. מאחר שקן היה פגוע ואומלל, הוא מצא סיפוק בכך ששימח אחרים. הוא הוציא את כל כספו עליהם, וכשלא היה לו עוד דבר להציע, הם עזבו.
עכשיו קן יושב בבית המשכון שלו, לבד, פגוע, עצוב ומסתתר. במהלך חייו העצובים גילה שלאיש לא היה אכפת. בכל פעם שפתח את עצמו לאהבה, הוא תמיד נפגע. עמוק בפנים הוא באמת הרגיש שלאלוהים לא אכפת. הוא איבד תקווה באלוהים, באנשים, ולבסוף איבד תקווה באהבה עצמה. לכן עדיין ביקרנו בבית המשכון המוזנח והמוכתם בעשן אחרי שש שנים של הצלחה מועטה מאוד לעין. אלוהים המשיך להביא אותנו חזרה. הוא נטע בנו אהבה מתמידה ונטל שאינו מרפה למען הנשמה הפצועה הזאת. לכן בילינו שעות רבות בשמיעת אותן ביקורות שוב ושוב. אותן בעיות, אותו בלבול.
כמעט בכל חודש הוא נע בין תקווה לייאוש, בין אהבה לשנאה, בין חיים חדשים באלוהים לעצב וחטא. מעולם לא ידענו מה יביא הביקור הבא. יכולנו להתמלא בתקווה ובברכה, או להיקרע ממילים כועסות ולחוש רע מרוב אימה. אך המשכנו לחזור, ולאט הוא יצא מבור הייאוש, ולאט הרשה לעצמו להתעטף באהבתו הנפלאה של אלוהים ובבשורה המפוארת של חסדו הגואל. היה מדהים לראות את השינוי בחייו ולשמוע את ביטחונו ההולך וגדל באהבת המשיח.
היום קן אוהב את האדון. הוא לומד ללכת עם אלוהים. הוא ראה את אהבת אלוהים. הוא מצא תקווה באלוהים. הוא חווה את אהבתו הבלתי מותנית של אלוהים. הוא עדיין גדל, ואנחנו נרגשים לראות מה אלוהים מכין לו.
אני כל כך שמח שאלוהים הביא את קן לחיי. לאלוהים הייתה תוכנית עבורי ועבור קן. אלוהים רצה להראות לקן שהוא אוהב אותו ושיהיה שם בשבילו גם כשג'וש הפנה לו עורף. אלוהים גם רצה שאשא נטל בנעוריי. הוא ידע באיזו קלות כסף ובילויים יסיחו את דעתי. הוא ידע שאני זקוק לנטל לשאת, לנשמה לדאוג לה. הוא רצה שאוכל לראות מבעד למעטפת של נשמה קשה ולראות בתוכה ילד כואב. הוא רצה לתת לי נטל גדול מכדי שאוכל לשאת אותו, כדי שאלמד להישען עליו. ומעל לכול, הוא רצה להכשיר אותי לשרת אותו בדרכים רחבות יותר.
אחיי הנוצרים, פתחו את חייכם לפעולתו של אלוהים. מצאו הזדמנות לאהוב נשמה כואבת. חפשו מישהו שזקוק לחבר ואהבו אותו, והמתינו לראות מה אלוהים מכין לכם. אהבו עד שזה יכאיב כל כך שלא תדעו מה לעשות, ואז פנו אל ישוע, שנמצא שם כדי לעזור לכם לעבור זאת. ייתכן שאלוהים מחכה שתעשו את הצעד הראשון לפני שישתמש בכם. חייכם לפניכם. תוכלו לבחור לחיות חיים נוחים ומאושרים, או לפתוח את עצמכם לפגיעה ולגלות לאחר שנים שחייכם גדושים במשמעות ובתכלית. ישוע פתח את עצמו לכאב ולייסורים של העולם הזה, ורק בזכות זאת יש לנו תקווה. הוא מבקש מאיתנו ללכת בעקבות דוגמתו, לפתוח את עצמנו לכאב כדי שלאחרים תהיה תקווה. וכשם שהוא זכה לכבוד, כך גם אנחנו נזכה לכבוד, במידה מסוימת, ביום מן הימים, ולעולם לא נצטער על הכאב שעמדנו בפניו.
