הנה, כבוד יהוה נראה בענן – שמות ט״ז:10.
איזו תופעה מוזרה היא מסת האדים המרוכזת הזאת, הנעה בשמים שמעלינו. ברגע אחד ענן יכול להעניק ברכה ותקווה עצומות, ואילו ברגע אחר הוא עלול לעורר אי־ודאות טורדנית ואף פחד פרוע. עננים היו, ללא ספק, לעיתים קרובות צל מבורך לראשיהם של דייגים עייפים על שפת הכנרת ומקור תקווה לאיכר העמל. כמה פעמים נפתחים העננים האלה בצהרי היום ומאפשרים לקרני השמש הקורנות להגיע אל הארץ. בערב הם מספקים את המצע האטום ליופיו המעודן של פס כסף.
אנו עשויים להתפעל למראה מטוס שמשקלו עולה על 700,000 פאונד מתרומם על כנפיו וממריא בשמים, ובכל זאת ענן יכול לשאת מיליוני טונות של מים בלי שום התערבות אנושית. עננים נוצרים כאשר אוויר חם ולח עולה לגובה קריר יותר, והמים מתעבים על גבי ״גרעינים״ מיקרוסקופיים כגון אבק, אפר או חיידקים. אם יש יותר אדי מים ממקומות שבהם הם יכולים להתעבות, גם גבישי קרח יכולים לשמש גרעינים ולספוח לחות—הוא קושר את המים בעביו, והענן לא נבקע תחתיהם – איוב כ״ו:8. בסופו של דבר הגרעינים האלה נעשים כבדים מכדי שזרמי האוויר העולים יוכלו לשאתם, ואז, הנה, הגיע הזמן למטרייה.
לארץ הצמאה בימי אליהו, הענן הקטן ביותר (ככף יד איש במלכים א׳ י״ח:44) היה תשובתו של האל הכול יכול, שהוא נכון שוב לברך את עמו בגשם. אך לאחרים, כמו איוב וירמיהו, הענן ייצג את סמל הספק, הייאוש והרפיון המובהק ביותר. אימות נפלות עליי, הן רודפות נפשי כרוח, וישעי כענן עבר – איוב ל׳:15, וכן סכותה בענן לך, מעבור תפילה – איכה ג׳:44. לעיתים קרובות דווקא בתנאים מלחיצים כאלה בוחר אלוהים להסתיר את עצמו בענן. בזמנים כאלה אנו מגששים בתוך הערפל הסמיך ומטיל האימה בחיפוש אחר נתיב האור, אך איננו מוצאים אותו. בייאושנו אנו עשויים להשתוקק לאורה של יום נטול עננים, אך הוא חומק מאיתנו. אנו יודעים שאלוהים נמצא בתוך הערפל, אך איננו יכולים לתפוס אותו ואף לא לראות את טובו המבורך. הוא מכסה את האור בעננים, ומצווה עליו שלא יזרח בגלל הענן החוצץ – איוב ל״ו:32.
מדוע יבחר אלוהינו, האוהב להתייחד איתנו, כלי יצירתו שלו, להסתיר את עצמו בענן? מדוע הוא מסתיר לעיתים קרובות את רצונו מלבבותינו המחפשים וכואבים? שכלנו המוגבל תוהה לא פעם איזה כבוד יכול לצמוח מאלוהים שנראה כה מרוחק, ו־…לאיזה צורך הבזבוז הזה? – מתי כ״ו:8. אף שלא היינו מצפים שתוכניתו האלוהית של אלוהים תהיה להותיר אותנו בהלם ערפילי לעד, ייתכן שזה רצונו לזמן מה. כמו טיול בעמק צלמוות, עשוי להיווצר בנפש אופי בעל ערך נצחי, לאחר שחוותה תקופה של חוסר בהירות בנתיבה. ידוע לנו היטב כי ואורח צדיקים כאור נוגה, הולך ואור עד נכון היום – משלי ד׳:18. ובכל זאת, רובנו חווינו לעיתים את הערפל חסר התקווה המקיף את ההווה ואת העתיד שלנו. בזמנים כאלה אנו יפגשו חושך בצוהריים, וימששו בצהריים כמו בלילה – איוב ה׳:14. בייאושנו המרופט קל לנו לאבד את הראייה של טובו של אלוהים. היעדר הכרת התודה שנוצר כך הוא דרך בטוחה לשלל פיתויים אחרים, בעוד ענק הייאוש מתנשא מעלינו בניסיון להחליש את עמידתנו בפני החטא.
אנו יודעים שאליהו היה אדם בעל רגשות כמונו – יעקב ה׳:17. ובכל זאת, מעטים מאיתנו חוו ניצחון מלהיב כמו ניצחונו על נביאי הבעל בהר הכרמל. ובכל זאת, רבים מאיתנו יכולים להזדהות עם הייאוש שבא אחר כך, כאשר הגיע לחורב ולן שם במערה. זהו אותו מקום כמו הר סיני, שבו נפרשה לפנינו לראשונה בתנ״ך תמונת ההר הגדולה. אז משה הוא שפגש את אלוהים בענן. התורה ניתנה, וכבוד אלוהים התגלה באופן מופלא כל כך, עד ש־המראה היה נורא כל כך, עד שמשה אמר: ״אני אחוז פחד ורעדה״ – עברים י״ב:21. ההר שאפשר לגעת בו היה הר אדיר ומטיל אימה, ולצדו פסגות גרניט כהות ומבוקעות ורכסים חמורי סבר, בעלי הוד שאין לתארו. חזיתו הנועזת והנוראה של חורב מתנשאת בהדר מאיים לגובה אנכי של אלף ומאתיים עד אלף וחמש מאות רגל.
כאשר חזונו של אליהו התערפל ורוחו הלכה ודעכה לשפל חסר תקדים, אלוהים השיב לו בדרך מדהימה—…והנה יהוה עובר, ורוח גדולה וחזקה מפרקת הרים ומשברת סלעים לפני יהוה; לא ברוח יהוה. ואחר הרוח רעש; לא ברעש יהוה. ואחר הרעש אש; לא באש יהוה. ואחר האש קול דממה דקה. ויהי כשמוע אליהו, וילט פניו באדרתו ויצא… – מלכים א׳ י״ט:11–13.
איכשהו הגענו להאמין שחוויה המטלטלת את הארץ היא פסגת נוכחותו הגלויה של אלוהים. אנו סבורים שאלוהים היה קרוב יותר לאליהו בהר הכרמל מאשר בהר חורב. בהר הכרמל היה לאליהו ״יומו בשמש״. הוא גער בעם ולעג לנביאים. הוא הטיף באומץ בשם ה׳ וציווה על העם לחזור בתשובה על כפילותם. אבל כעת קולו נדם, והוא מקשיב… מקשיב לקול הדממה הדקה הקורא לו לתת דין וחשבון על מעשיו ושאיפותיו שלו. לכן, אם רק נעצור ונקשיב, זיכרון כישלונותינו העגומים ילווה אותנו אל מפתן ביתו של אדוננו, במקום להניח לנו להתפאר בהצלחות שאנו מייחסים לעצמנו.
זוהי הברכה שבשירותו של הענן. לעיתים קרובות הוא הכלי שבו ישתמש האדון כדי להביא אותנו למקום שבו נוכל באמת לקבל בלבנו את כבודו הגלוי. אין אלה ענני קומולוס לבנים ורכים של יום קיץ נעים, אלא ענני שכבה שטוחים וחסרי צורה, המכסים את השמים ממזרח למערב ומסתירים לחלוטין את כל קרני השמש השמימית. הם יכולים לעטוף את היום בצוהריים בארסנל של קדרות, המכעיסה את לבנו עד היסוד. הדברים הקטנים, שבימים אחרים כמעט שלא השפיעו על גישתנו, נראים כעת כענקים המתנשאים לפנינו. אנו עלולים להתמודד עם אירועים שאנו יודעים שאין לנו שליטה עליהם, אך שכלנו מסרב למצוא מנוחה. בזמנים כאלה, אם במקרה יש בקצה האחר של שיחתנו אדם אומלל החווה מצוקה דומה, אנו עשויים לגלות על בשרנו כי כי אדם לעמל יולד, ובני רשף יגביהו עוף – איוב ה׳:7. בפעמים אחרות, מצב רוחנו המלנכולי עשוי להסתפק בנסיגה ובהזנה עצמית ברחמים עצמיים ובהסתגרות מעורפלת.
יש שבייאושם פונים לתרופות לנפש ומוצאים בהן שסתום הקלה מוגבל. אך אלוהים לא הביא אותנו אל תוך הענן כדי שנבקש את עזרתם של רופאים ופסיכולוגים. תפקידו של הענן הוא לסגור בפנינו את כל החלופות האחרות, כדי שנוכל לקבל ממנו את מלוא ברכת נחמתו. אלוהים רוצה שנהיה מוכנים להקריב את אור השמש הנוצץ של היום למען מלוא נוכחותו מחר.
ואינכם יודעים מה ילד יום. כי מה הם חייכם? הלא אֵד אתם, הנראה לזמן מעט ואחר כך כלה – יעקב ד׳:14. בשנים עברו דרשתי על הפסוק הזה, והפצרתי בנפשות לזכור עד כמה קצרים החיים ועודדתי אותן שלא לבזבז את שנותיהן. אך התעלמתי לחלוטין מן היסוד שעליו הוא עומד—ואינכם יודעים מה ילד יום. אולי הדבר נשמע נדוש למי שצעיר ברוחו, אך ככל שפרי גילי מוסיף להבשיל, אני מעריך יותר ויותר את הביטויים השגורים והברורים מאליהם. עולמנו המדעי המודרני רודף בלהט רב כל כך אחר אהבת החיים, עד שאינו מסוגל להעריך את חיי האהבה הנולדים מתוך הסבל. כשם שמי שסבלו בבשר חדלו מן החטא (פטרוס א׳ ד׳:1), איני רואה סיבה שמי שחווים את סבליו השבריריים של שכל אפוף עננים לא יוכלו לזכות באותו כבוד, אם רק יתמידו ויפקידו בידי אלוהים את התוצאות.
אנחנו עם יהיר הנשען על תחזיות המחר. אנו מדמים לעצמנו שנוכל לתכנן את פרישתנו לגמלאות ולקבוע את אירועי חיינו בפרטי פרטים. חזאי מזג האוויר מספרים לנו מה תהיה הטמפרטורה מחר, כדי שנוכל לתכנן בקפידה את יומנו. הביטוח שלנו מבטיח שלא נהיה חשופים לעוני בעתיד. המקפיאים וחשבונות הבנק שלנו מלאים דיים כדי להחזיק אותנו הרבה מעבר למחר, והתרגלנו להאמין ש־…יושבת אני כמלכה, ואלמנה אינני, ואבל לא אראה – התגלות י״ח:7. אך צער הלב אינו יכול להימחק בקלות כזאת באמצעות נוחות ארצית. חיינו הם אֵד (ענן), מפני ש־…אינכם יודעים מה ילד יום… – יעקב ד׳:14. למרות כל הטכנולוגיה שלנו, עדיין איננו יכולים לבטל את העובדה הזאת. כאן עלינו להניח בצד את כל האינטואיציות, הציפיות והשאיפות שלנו לגבי מה שחיינו אמורים להיות, ולמצוא את אלוהינו בענן.
עוטה פני כסאו, פרש עליו עננו – איוב כ״ו:9. איזו תועלת יש בכך שהענן מכסה את פני כס אלוהים? אילו היה קל לראותו, רובנו היינו מסתפקים בחיים עמו מרחוק. אולם בשל הערפל המתקרב, עלינו להתקרב כדי לחוות את מלוא נוכחותו. כמה עלינו להודות שכך הדבר, כי אילו לא היה כך, אובדננו הרוחני היה הרסני ביותר.
אילו חיינו המספקים את עצמם היו תמיד מלאים חיים ואלוהים היה נגיש בקלות, היינו מאבדים…
…אמונה
אנו מבקשים ערובה לכך שניסיונותינו יסתיימו באושר ועושר עד עצם היום הזה, ושבאופן טבעי לא יהיה עוד צורך בתפילותינו. באמונה אנו מאמינים שאלוהים ידאג לצרכינו, אך העובדה שאיננו יודעים מה יביא יום מחייבת אותנו לכרוע על ברכינו החלשות ולהתפלל. יש דברים רבים שעלולים להקשות עלינו לבטוח באלוהים, אך המחר הלוט בערפל מקל על כך. חוקרים השקיעו מיליונים בניסיונות לשלוט במזג האוויר. הם זרעו באוויר כל סוג אפשרי של גרעיני עננים בניסיון ליצור ענני גשם. לאחר שבחנו ארבעים שנות ניסיונות לזריעת עננים באזור שמצפון לישראל, הגיעו חוקרים מאוניברסיטת תל אביב למסקנה שזריעת עננים אינה מייצרת בפועל משקעים נוספים. עלינו להודות על כך. ככל שנשלוט יותר במחר הלא־נודע, נזדקק לפחות אמונה באדון היקום.
יעקב, בעוזבו מאחור אח זועם, אב מאוכזב וקשר שניתק עם אמו, ניצב מול עתיד בלתי נודע לחלוטין. זהו חלק מן הסולם אל כס המלכות, והוא מחזק את מחויבותנו לאלוהינו הכל־יכול. כעת אנו יודעים רק חלקית ורואים רק חלקית. אולי אותו שבריר קטן מעניק לנו עושר פנימי רב יותר מכפי שהיה לנו אילו הבנו הכול בשלמות. אילו היה עתידנו נתון במידה רבה לשליטתנו, היינו מתכננים אוטופיה מושלמת: מספר מושלם של ילדים החיים חיי מותרות בבית מושלם, הנתמך בעבודה מושלמת, ומוקף בהתנהגות מושלמת, סטרילית ומתה.
…תקווה
אני תוהה אם אנו מבינים עד כמה אנו חבים לבלתי צפוי. מחבר האיגרת אל העברים מכריז שתקוותנו היא …עוגן לנפש בטוח ויציב… – עברים ו׳:19. ילדים שמחים כי יש להם חלומות גדולים. לעיתים קרובות הציפייה לאירוע ותכנונו מרגשים כמעט כמו הטיול עצמו. כל יום הוא חלון חדש ומואר לנפש שלא הוכתמה, מלאת תקווה. חוויות עלולות להביא אותנו אל סף הציניות והמרירות כשאנו מביטים בהן מבעד לאכזבות של אתמול. יעקב, לאחר שהתאחד באורח מופלא עם בנו יוסף, עדיין אמר: מעטים ורעים היו ימי. אף שכך קורה מטבע הדברים, אין זה חייב להיות כך. פאולוס אומר ש־…הצרה מולידה סבלנות, והסבלנות עמידה בניסיון, והעמידה בניסיון תקווה – רומים ה׳:3–4. ודאי שאילו ידענו מה צפוי לנו מחר (הטוב והרע כאחד), המרכיב הממריץ של התקווה היה הולך ודועך. חוה העמידה פנים שחייה יהיו טובים יותר אילו רק תוכל לרכוש עוד ידע. אך איזו תקווה מבורכת אבדה במרדפה התאוותני אחר בהירות.
…אהבה
באהבה יש רוך מלא געגוע, שרק אי־הוודאות יכולה להעניק. פליאה של אי־ודאות אופפת את דרכו של בחור עם נערה. הסכנות הלא־נודעות של מחר מניעות אם לאהוב ולהתפלל למען ילדיה. חזון של מחר בהיר יותר למשפחתו הוא שמניע אב לשקוד על עבודתו היומיומית. בכל מקום שבו בעל ואשתו כרוכים זה בזה באחדות המקראית של נישואים קדושים, המסתורין האופף את המחר דומה לאקורד מינורי במנגינה גדולה. הוא משמיע בשמחה רמז לצער, ומאיר את הצער בשמחה מקיפה. האם ההמתנה בת שבע השנים של יעקב הייתה נראית לו כימים אחדים, אילו ידע מה יביא המחר? אילו ידענו הכול, האהבה הייתה קשה מדי. אילו ידענו הכול, האהבה הייתה קלה מדי. אילו ידענו הכול, היינו נשברי לב. אילו ידענו הכול, לא היה אכפת לנו. במילים אחרות, אי־ידיעת הגרוע ביותר מחזקת אותנו, ואי־ידיעת הטוב ביותר מרככת אותנו. שכן מבעד לעדשתנו המעורפלת והחשוכה עומדים לעד האמונה, התקווה והאהבה, שלוש אלה, והגדולה שבהן היא האהבה – קורינתים א׳ י״ג:13.
אין זה מקרה שבעוד התלמידים …מביטים, הוא נישא, וענן קיבל אותו מנגד עיניהם – מעשי השליחים א׳:9. ולכן אל לנו להתפלא שלעיתים נקרא לשאת את המתח והלחץ הנפשי של מחר מעורפל ולא ידוע. …כי מה הם חייכם? הלא אֵד אתם, הנראה לזמן מעט ואחר כך כלה – יעקב ד׳:14. יבוא יום שבו …יראו את בן האדם בא בענן, בכוח ובכבוד רב – לוקס כ״א:27. ושוב כתוב: הנה הוא בא עם העננים, וכל עין תראה אותו… אמן – התגלות א׳:7.
