אם נעצור לרגע ונתבונן בחיינו, האם נוכל לומר בכנות שאנחנו בוטחים באדון בכל לבנו? אני חושב לעיתים קרובות על ילדיי — הם בוטחים בי בכל לבם; אין בהם פחד; הם אינם דואגים. תפילתי היא שאוכל לבטוח באבי שבשמיים באותה מידה.
כאן בהאיטי אנשים רבים מונעים מפחד. הם פוחדים מאי־הוודאות של מחר. הם פוחדים אם ימצאו אוכל, עבודה ובגדים. זה ההפך מלבטוח באלוהים. בתרבות המערבית אנשים אינם פוחדים מהדברים האלה. קל למצוא אוכל ובגדים, יש שפע של מקומות עבודה, והסיוע הרפואי נמצא במרחק שיחת טלפון אחת למספר 911.
העניים כאן בהאיטי אומרים שקל יותר לבטוח באלוהים אילו היו באמריקה, אבל האם זה באמת כך? בעוד שמעטים מאוד באמריקה פוחדים שלא יהיה להם מספיק לאכול, רבים פוחדים שלא יתקבלו על ידי אנשים אחרים. יש מי שאולי פוחדים שלא יהיה להם די כסף למחיה, אבל רבים פוחדים מהמוות. לא משנה ממה אנחנו פוחדים, התשובה שלנו היא לבטוח באלוהים.
בואו נתבונן בחייו של דוד. דוד היה נער צעיר. כשאחיו הגדולים יצאו לקרב, דוד הצעיר יצא לרעות את צאן אביו. בשדה הקרב היה ענק מצבאו של הפלשתים, ושמו גוליית. הוא קרא תיגר על בני ישראל ואמר שאם איש אחד יצא להילחם בו, צבאו של המנצח ישלוט בצד השני. בשמואל א׳ 17:10-11 אנו קוראים שגוליית אמר, …אני מחרף היום את מערכות ישראל; תנו לי איש ונילחם יחד. כששמע שאול וכל ישראל את דברי הפלשתי, נבהלו ופחדו מאוד.
בהמשך אנו קוראים שישי, אביו של דוד, שלח אותו אל מקום הקרב כדי להביא מעט אוכל לאחיו הגדולים. דוד הגיע לשדה הקרב ושמע את גוליית אומר את אותן המילים. כשראה שכל אנשי ישראל מפחדים, הוא לא הבין. מדוע פחדו אנשי אלוהים מהפלשתי הערל הזה?
אף שדוד היה צעיר, הוא לא היה טירון בכל הנוגע לבטחון באלוהים. בזמן ששמר על צאן אביו, סביר להניח שדיבר הרבה עם אלוהים וביקש ממנו לעזור לו לשמור על הצאן. יום אחד יצא דוב לתקוף את הצאן, ודוד הרג את הדוב. ביום אחר יצא אריה לטרוף כמה מן הכבשים. שוב עמד הצעיר חסר הפחד, שבטח באלוהים, מול הסכנה והרג את האריה. וכעת, מול סכנה שנראתה גדולה עוד יותר, דוד פשוט שאל, …מי הפלשתי הערל הזה, כי חרף מערכות אלוהים חיים? –שמ״א 17:26. דוד הלך אל המלך שאול ואמר, אני …אלך ואלחם בפלשתי הזה –שמ״א 17:32. שוב שם את מבטחו באלוהיו, לקח דוד חמישה חלוקי נחל חלקים, רץ לקראת הענק והרג אותו. כשראו את המפנה הפתאומי הזה, נדהמו האנשים.
על פי תהילים 20:7, כשאנו בוטחים בסוסים ובמרכבות, איננו בוטחים ביהוה אלוהינו. במתי 21:21 נאמר בתנ״ך שבאמונה נוכל להזיז הרים. כאן בהאיטי מצאתי את עצמי במצבים קשים שבהם אלוהים הוא האפשרות היחידה שלי. כשנאלצתי לבטוח באלוהים, גיליתי שהוא עדיין מחולל ניסים. כמו דוד מול האריה, הדוב והענק, גם אנחנו יכולים ללמוד שלבטוח באלוהים בכל לבנו זו הדרך הטובה ביותר, ולא רק מוצא אחרון. כשאנחנו בוטחים תחילה באדון, אנחנו מראים לעולם דבר מדהים — האלוהים שאנו עובדים אותו חי, והוא אמיתי.
כאן בהאיטי חי אדם בבקתה בהרים, עם אשתו ושלושת ילדיו הקטנים. אך הייתה בעיה — הוא היה חולה מאוד, עד כדי סכנת חיים. יום אחד הוא שמע על מיסיונר שעבר לעיתים קרובות בהרים. קיבלתי ממנו הודעה שהוא כמעט מת ושהוא צריך שאבוא להתפלל עליו. מיהרתי לביתו. נדהמתי לראות באיזה מצב הוא היה. הוא שקל כנראה לא הרבה יותר משלושים קילוגרם. אשתו סיפרה לי שהוא היה מרותק למיטה במשך יותר משנה. הוא לא היה מסוגל לדבר, ורק לחש תוך כדי נשימות עמוקות ומייסרות. שוחחנו זמן רב על חייו, על חטאו ועל עתידו. הוא אמר לי שאם אלוהים ירפא אותו, הוא ישרת אותו ויבטח בו כל חייו. האמנתי שהוא כן, ובכל זאת פחדתי. התחלתי להתפלל, אבל זו בהחלט לא הייתה תפילה רבת עוצמה ומלאת אמונה. זו הייתה דווקא זעקה חלשה וענווה.
כשחזרתי הביתה ולאורך כל אותו הלילה, לא יכולתי לחשוב על שום דבר מלבדו. השטן החל לתקוף. עלו בי מחשבות רבות ומבלבלות שהטרידו אותי: „עשית כל מה שיכולת? ומה אם הוא ימות? למה לא לקחת אותו לבית החולים?” פניתי לאלוהים בתפילה. „אלוהים,” התפללתי, „האיש הזה ביקש תפילה. הוא לא ביקש בית חולים; הוא לא ביקש תרופות. אנא, אלוהים, רפא את האיש הזה. אם הוא ימות, מה אעשה בפעם הבאה? אבי, אם לא למענו, אנא, רפא אותו למעני. אני זקוק לכך שתעשה זאת, אבי.”
התפללתי כפי שמעולם לא התפללתי, ואז אלוהים העניק לי שלווה. למחרת בבוקר מיהרתי במעלה ההר אל ביתו, אבל הוא לא היה שם. „לא, אדוני!” חשבתי. התרוצצתי סביב והצצתי לתוך בקתה אחרת. מה שראיתי הציף אותי. הוא ישב שם וחייך חיוך רחב. אשתו אמרה שהוא עבד בגינה באותו בוקר. היא חזרה ואמרה: „אלוהים ריפא אותו! אלוהים ריפא אותו!” לעולם לא אשכח את מה שהרגשתי כשירדתי בחזרה מההר. לבי נמלא שמחה והכרת תודה. „אלוהיי חי! הוא יכול לעשות הכול, כל דבר! הוא אלוהיי!” הודיתי לו והיללתי אותו כפי שמעולם לא עשיתי קודם. „האריה” שהתמודדתי איתו מת, ואמונתי הלכה וגדלה. השטן אינו רוצה שנבטח באלוהים, מפני שכאשר אנחנו בוטחים באלוהים, הוא עושה דברים גדולים, ואמונתנו גדלה.
כשאנחנו בוטחים באלוהים יש בכך סיכון — ומה אם אלוהים לא יפעל? אנחנו עלולים להתבייש, או גרוע מכך — „מה אם אפעל מתוך אמונה ואלוהים לא יעשה דבר?” זכרו, אין זו אמונה אם אנחנו יודעים מה תהיה התוצאה. אמונה היא לציית וללכת בדרך אלוהים ולהאמין לדברו, בלי לדעת מה תהיה התוצאה. אילו אלוהים לא היה עוזר לדוד, גוליית בוודאי היה הורג אותו. אמונתו של דניאל היא שהחזיקה אותו בתפילה לאלוהים, אף שידע שמצפה לו גוב אריות. לשדרך, מישך ועבד נגו האמינו באלוהים עד כדי כך שאמרו למלך שגם אם אלוהים יבחר שלא להציל אותם מן האש, הם עדיין …לא יעבדו את אלוהיך ולא ישתחוו לצלם הזהב שהקמת –דנ׳ 3:18. ואז היה גם גדעון ושלוש מאות אנשיו. הרשימה ארוכה, וכוללת גברים יראי אלוהים רבים שסיכנו את חייהם והוכיחו שאלוהיהם חי.
כשאנחנו יוצאים לדרך מתוך אמונה ובוטחים באלוהינו, תמיד קורה משהו (לפעמים עכשיו, לפעמים מאוחר יותר; לפעמים באופן הגיוני, ולפעמים באופן שנראה חסר כל היגיון ארצי). ובכל זאת, אלוהים פועל ואמונתנו גדלה. כשאנחנו באמת מאמינים באלוהים, נבטח בו. ואז קל הרבה יותר לחלוק עם אחרים את מסר הבשורה. כשם שליהושע לא עמדה לרשותו שיירה של דחפורים בהמתנה ביריחו, כך גם אנחנו איננו זקוקים לתוכנית גיבוי כשאנחנו בוטחים באלוהים.
נכון, המוחות המבריקים והתמיכה הכספית של רבים באמריקה ובמדינות מודרניות אחרות החליפו את אלוהים. אפשר לעשות כמעט כל דבר גשמי בלי אלוהים. למעשה, רוב האנשים אומרים שלבטוח באלוהים אינו הגיוני. אם מתפללים על ילד חולה, זה לא הגיוני. אם דוחים עבודה בשכר גבוה מפני שלא מאמינים שזה רצון אלוהים, זה לא הגיוני. אם מוכרים את רכושנו ונותנים לעניים, זה לא הגיוני. האנשים האלה צודקים — לבטוח באלוהים אינו הגיוני. להקיף חומה שבע פעמים מתוך אמונה שהיא תיפול, זה לא הגיוני. לצאת לקרב עם שלוש מאות איש בלבד נגד צבא גדול, שאנשיו היו כארבה לרוב, גם זה לא הגיוני. רוב הדברים שעושים המשיחיים הבוטחים באלוהים אינם הגיוניים, אבל הם מראים לעולם שהם באמת בוטחים באלוהים, וזה מה שיהפוך שוב את העולם על פיו, היום.
אני זוכר היטב יום אחד. הייתי רחוק מהבית כשקיבלתי שיחת טלפון מאשתי. היא אמרה לי לחזור מהר הביתה — היה מקרה חירום! בננו בן השנתיים נעקץ על ידי דבורים. מיהרתי הביתה וראיתי שהשכונה כולה שרויה בתוהו ובוהו. אנשים התרוצצו לכל עבר. מצאתי את אשתי ואת בני בבית של השכן, כומר מקומי. בני שכב בזרועותיה של אשתי, והיא אמרה לי שהוא נעקץ מאות פעמים. הכומר הביט בי במבט חמור למדי ואמר לי שאם לא אקח את הילד הזה לבית חולים מיד, הוא בוודאי ימות. אני זוכר שחשבתי על דבר אחד — אלוהים יכול לרפא! הרמתי את בני ולקחתי אותו אל ביתנו שמעבר לרחוב, והתפללתי. לא עבר זמן רב והוא החל להתאושש — למחרת הוא כבר חזר לשחק בחוץ.
רבים כאן בהאיטי לוקחים את החולים שלהם למרפא האליל, והוא מרפא אותם. כך זה קורה. כמה יותר יכול אלוהינו לעשות! אנא, אל תבינו אותי לא נכון. אינני אומר שלא צריך לפנות לרופא או לבית חולים; אני מנסה להדגיש שעלינו לבטוח באלוהים.
לפני שנים החלטתי לעבוד במשרה חלקית ולמכור סכינים. הייתי אמור לקחת את הסכינים האלה ולעבור מבית לבית. לא התעניינתי בסכינים, פשוט ניסיתי להרוויח קצת כסף נוסף. הייתי איש מכירות גרוע מאוד של סכינים. בכל מקום שאליו הלכתי כולם אמרו לא.
יום אחד הבוס לקח אותי למשרדו ואמר לי שהוא שם לב שאינני מוכר סכינים, והבין ששכח להראות לי איך הסכינים פועלות. ישבנו במשרדו והוא סיפר לי על כל אחת מהסכינים. הייתה לו ערימה קטנה של כלי מטבח מתוצרת אחרת, שהיו ידועים באיכותם, והוא השתמש בהם להשוואה. תחילה הוא הרים חתיכת עור קטנה וביקש ממני לחתוך אותה לשניים באחת הסכינים „האחרות”. ניסרתי את חתיכת העור בקלות יחסית. אחר כך הוא אמר לי להשתמש באחת הסכינים שלו ולעשות אותו הדבר. הסכין החדשה חתכה את העור כאילו כלל לא היה שם! באמת נדהמתי. אחר כך הוא הרים מטבע של פני ואמר לי לחתוך אותו לשניים במספריים „האחרים”. ניסיתי ונכשלתי; הם פשוט לא הצליחו לחתוך אותו. אז הוא אמר לי לעשות את אותו הדבר במספריים שלו. הן חתכו בקלות את המטבע, ושוב נדהמתי מהמוצר. הוא אמר לי שכעת אני יודע שהסכינים האלה הן הטובות ביותר, ושמעתה אוכל למכור אותן. הוא צדק. התחלתי למכור סכינים בכל מקום שאליו הלכתי! אני אפילו זוכר שנכנסתי לקרוואן מוזנח, בלי הרבה תקווה שהם יקנו. להפתעתי, הם קנו סכינים ביותר מ־3,000 דולר.
ברור מדוע התחלתי למכור — האמנתי במוצר שלי. בדומה לכך, אם נשים את מבטחנו באלוהים, יהיה לנו ביטחון. בזמן שבו רוב מי שמצהירים על עצמם כמשיחיים מתביישים באלוהים ומתביישים לעמוד לצד האמת, אנחנו יכולים להיות אור זוהר ומאיר. אנחנו יכולים להיות עם שיוצא אל העולם ואל הקהילות שלנו עם בשורה שאנחנו באמת מאמינים בה! כשנעשה זאת, העולם יראה ויגיב. רבים מחפשים; הם מחפשים תשובות. כשמישהו שואל אותנו מדוע אנחנו עושים את הדברים שאנחנו עושים או לובשים את מה שאנחנו לובשים, מה אנחנו עונים? האם אנחנו משיבים בביטחון? האם יש לנו פסוק מוכן מן התנ״ך? או שאנחנו נבוכים ורוצים לזחול אל תוך חור? אילו העולם היה רואה שאנחנו בוטחים באלוהינו ושאנחנו מצייתים לו בהתלהבות, זו הייתה עדות רבת עוצמה.
אני זוכר שפעם נסעתי בשדה התעופה עם קבוצה קטנה. כשעמדנו בתור, שמעתי אישה שואלת אחת האחיות הרווקות בקבוצה שלנו מדוע היא חובשת את ה„דבר” הזה על ראשה. שמחתי להקשיב בלי שיבחינו בי, ועלצתי כששמעתי את תשובתה. „האם קראת אי פעם את הראשונה אל הקורינתים 11? שם כתוב שנשים צריכות לכסות את ראשן. זה סימן לכניעה.” האישה נדהמה מתשובתה ואמרה שמעולם לא שמעה זאת קודם, ושאביה היה כומר. הן המשיכו בשיחה מעניינת מאוד, שהסתיימה בכך שהאישה רצתה לחזור הביתה וללמוד את התנ״ך שלה.
עלון יכול להביא הרבה תועלת; כך גם דרשה רבת עוצמה או מאמר מודפס, אבל העולם הזה מחפש מישהו ששם את כל מבטחו באלוהים! הם רוצים „לראות משהו שעובד”, ולמה לא? אלוהינו רוצה להשתמש בנו כדי להראות את גבורתו. ודאי שכל אחד מאיתנו רוצה שאלוהים ישתמש בו. אנחנו יכולים. כל אחד מאיתנו יכול. התשובה היא בטח אל יהוה בכל לבך ואל בינתך אל תישען –מש׳ 3:5.
