כשישוע הלך על שפת ים הגליל, ראה שני אחים, שמעון הנקרא פטרוס ואנדרי אחיו, משליכים רשת לים, כי היו דייגים. הוא אמר להם: לכו אחריי, ואעשה אתכם לדייגי אדם. הם עזבו מיד את רשתותיהם והלכו אחריו. כשהמשיך משם, ראה שני אחים אחרים, יעקב בן זבדי ויוחנן אחיו, בספינה עם זבדי אביהם, מתקנים את רשתותיהם; והוא קרא להם. הם עזבו מיד את הספינה ואת אביהם והלכו אחריו –מתי 4:18-22.
הם לא שיערו לאן יוביל אותם המסע הזה. הם קיבלו את הקריאה, נענו לה, וכעת היו במסע שעתיד היה לשנות את חייהם לעד. כשאנו בוחרים ללכת אחרי ישוע, איננו יודעים לאן יוביל אותנו המסע. לכן הוא נחשב למסע של אמונה.
דבר אחד ברור: ההליכה עם ישוע תוביל אותך לחיי קדושה. למה בדיוק אנו מתכוונים ב"קדושה"? קדושה היא מלוא צדקתו של ישוע המתגלית בחיינו באמצעות פעולת הלידה מחדש וההתחדשות הפנימית בידי רוח הקודש.
יוחנן המטביל אמר על ישוע: אני אמנם מטביל אתכם במים לשם תשובה, אבל הבא אחריי חזק ממני, ואיני ראוי לשאת את נעליו. הוא יטביל אתכם ברוח הקודש ובאש. קלשון הזרייה בידו, והוא ינקה היטב את גורנו ויאסוף את חיטתו לאסם; אך את המוץ ישרוף באש שאינה נכבית –מתי 3:11-12.
דברים אלה מדברים על הטבילה ברוח הקודש ובאש ועל הטיהור היסודי שישוע יביא. ישוע לא בא באלימות, ובכל זאת נוכחותו הצדיקה חלפה ברחבי פלשתינה כרוח הזורה את התבואה. אלה שדחו אותו נישאו ברוח ונעלמו מן הסיפור. אלה שאהבו אותו הוצגו כנבחרים שהפכו למייסדי ממלכה חדשה המבוססת על עקרונות שלא היו ידועים קודם.
עקרונות הממלכה החדשה הזאת מודגמים בחיי המשיח ומוסברים בתורתו. בדרשה על ההר הציג ישוע הוראה שקראה תיגר אפילו על הפרוש האדוק ביותר וערערה את אדישותו של החוטא. אי אפשר היה להתעלם בקלות מתורתו של ישוע, שכן היא עוררה בלב האדם כמיהה עמוקה לאהבה ולשלום שהציעה, ובו בזמן חשפה את האנוכיות הטבועה בו שמנעה אותם.
ההבטחה והתקווה האלה לאנושות חדשה הן שמשכו אחריו המונים. הם הלכו אחרי ישוע, חלקם בתקווה לנס, חלקם למען לחם, אך רבים נמשכו אליו מתוך כמיהה פנימית עמוקה לשחרור מאחיזתו החונקת של החטא. אלה שביקשו באמת שחרור מצאו אותו.
אחת התלמידות הללו הייתה מריה המגדלית. הכתובים מעניקים לנו רק הצצות חטופות לחייה. נראה שהיא הייתה אחת מכמה נשים שהכתובים מזכירים כי הלכו אחרי ישוע. לוקס הרופא מספר לנו שישוע ריפא אותה מרוחות רעות וממחלות. ככל הנראה, לא רק ששלטו בה רוחות רעות, אלא שהיא גם סבלה מחולשה גופנית.
לאחר מכן הוא עבר בכל עיר וכפר, מטיף ומבשר את בשורת מלכות אלוהים, והשנים עשר היו עמו. גם כמה נשים שנרפאו מרוחות רעות וממחלות היו עמו: מריה הנקראת המגדלית, שממנה יצאו שבעה שדים, ויוחנה אשת כוזא, הממונה על בית הורדוס, ושושנה, ורבות אחרות ששירתו אותו מרכושן –לוקס 8:1-3.
מריה הפכה לחסידה נאמנה של ישוע. נוכחותה בכתובים בולטת במיוחד אחרי מות המשיח. היא הייתה הראשונה שהגיעה אל הקבר מוקדם בבוקר התחייה, והיא נשארה שם לאחר שהאחרים עזבו. דבקותה המתמדת במשיח זכתה לגמול כאשר ישוע נגלה אליה תחילה.
ישוע אמר לה: אישה, מדוע את בוכה? את מי את מחפשת? היא חשבה שהוא הגנן ואמרה לו: אדוני, אם אתה נשאת אותו מכאן, אמור לי היכן הנחת אותו, ואני אקח אותו. ישוע אמר לה: מריה. היא פנתה ואמרה לו: רבוני, כלומר מורי –יוחנן 20:15-16.
מריה זיהתה את ישוע ברגע שקרא בשמה. קרבה זו נולדה מתשוקה למשיח שהייתה פרי שחרורה. אהבתה של מריה לישוע נבעה מכך ששוחררה משבעה שדים.
משימתו העיקרית של ישוע בבואו לארץ הייתה לשחרר אותנו מכוח החטא. בלוקס 5 מתעד לוקס הרופא את סיפורו של איש משותק. הוא לא היה מסוגל ללכת. חבריו הביאו אותו כדי שיירפא, אך לא יכלו להגיע אל ישוע בגלל ההמון. לכן עלו על הגג, הסירו די רעפים כדי להעביר את חברם דרך הפתח, והורידו אותו אל לפני ישוע. איזו תושייה! עד כמה היו נואשים לעזור לחברם למצוא ריפוי.
כשראה את אמונתם, אמר לו: איש, נסלחו לך חטאיך –לוקס 5:20. הם ביקשו ריפוי, אך ישוע ראה את הצורך העמוק יותר של נפש האיש, ולכן הציע מחילה. הדבר עורר כמובן את זעמם של הפרושים, אשר …החלו להתדיין ואמרו: מי זה המדבר דברי גידוף? מי יכול לסלוח על חטאים מלבד אלוהים לבדו? –לוקס 5:21. הם צדקו, רק אלוהים יכול לסלוח על חטאים, אך הם לא רצו להאמין שישוע הוא בן האלוהים ושמשום כך אכן יש לו הכוח לסלוח על חטאים. לכן המשיך ישוע ואמר: …על מה אתם מתדיינים בלבכם? מה קל יותר, לומר: נסלחו לך חטאיך, או לומר: קום ולך? אבל כדי שתדעו שלבן האדם יש כוח על הארץ לסלוח על חטאים, (אמר למשותק,) אני אומר לך: קום, קח את משכבך ולך לביתך –לוקס 5:22-24.
ללכת אחרי ישוע פירושו לעזוב את חטאיך. תהיה זו טעות גדולה לטעון שקדושה היא תוצאה של מאמץ אנושי. מסענו אל הקדושה חייב להיות מסע אל גולגולתא. לאורך הדורות ניסו "אנשי קודש" ו"נשות קודש" רבים לחיות חיי קדושה בכוחם שלהם. מה שקורה תמיד הוא שאנו מסתפקים במראית עין של יראת שמיים שאינה מגיעה לצדקת המשיח. אנו מסתפקים בדת שאפשר לקיים בכוחות עצמנו.
השליח פאולוס כתב על אחיו היהודים: כי מאחר שאינם מכירים את צדקת אלוהים ומנסים לכונן את צדקתם שלהם, לא נכנעו לצדקת אלוהים –רומים 10:3.
"צדקת אלוהים" זו היא צדקה פנימית של הלב שיכולה להתהוות רק באמצעות פעולת הלידה מחדש וההתחדשות בידי רוח הקודש. משום כך חייב מסענו עם ישוע להוביל אותנו אל גולגולתא, כי שם אנו רואים את אדוננו הגוסס—מדמם, מת למען חטאינו—למען חטאיי—למען חטאיך.
דם ישוע הוא האמצעי היחיד ל"צדקת אלוהים". "צדקת אלוהים" נזקפת לזכותנו באמצעות המחילה, והיא פרי חיינו לאחר שקיבלנו כוח באמצעות רוח הקודש. כך או כך, "צדקת אלוהים" מיוחסת לפועלו של המשיח על הצלב. אין אמצעי אחר להגיע לקדושה.
במתי 22 סיפר ישוע על מלך שתכנן חתונה לבנו. כשהאורחים המוזמנים (העם היהודי) סירבו להזמנתו, נשלחה ההזמנה לכל אלה שלא הוזמנו קודם, ומשתה החתונה התמלא באורחים.
כשהמלך נכנס לראות את החתונה, הוא שמח במה שראה, עד שהבחין באיש שלא לבש בגד חתונה. (בגד חתונה היה בגד פשתן לבן שסיפק בעל המשתה.)
אני מצטט את אדם קלארק: "בקרב בני המזרח נהגו ללבוש גלימות לבנות ארוכות בחגיגות ציבוריות; ומי שהופיע באירועים כאלה בבגדים אחרים נחשב לא רק לאשם מאוד, אלא גם לראוי לעונש. מי שהזמין את האורחים הכין לכל אחד בגד כזה לשימוש באירוע, והוא ניתן לאורח כשפנה אל הממונה על המשתה. משום כך לא היה כל תירוץ להתנהגותו של האיש המוזכר בטקסט; הוא יכול היה לקבל בגד חתונה הולם אילו ביקש אותו".
"אי־לבישת בגד חתונה" הייתה עלבון לבעל המשתה, שסיפק הכול (כולל בגד החתונה) כדי שכל האורחים יהיו לבושים באופן מתאים באותה מידה לאירוע. אין צורך להדיר איש בגלל מחסור בבגדים הולמים או בכל דבר נחוץ אחר. המלך סיפק את ההזמנה ואת כל הדרוש, והאורח היה צריך רק לקבל את ההזמנה ולקבל את מה שהמלך סיפק בנדיבותו.
איזה דימוי יפה למלכות השמיים. המלך הזמין אותנו למשתהו השמימי. הוא רוצה שנבוא ונהנה מן המשתה עמו. הוא רוצה שנבוא, לא משנה מי אנחנו או מאין באנו—חלקנו מתעלות הביבים של החטא, חלקנו ממעמקי הבורות, וחלקנו מהיכלי הצדקנות העצמית. כולם מוזמנים לבוא בתנאים שווים—כולם חייבים לקבל את ההזמנה, וכולם חייבים ללבוש את בגד החתונה.
לא נאמר לנו מה בדיוק היה מצבו של האיש שסירב לבגד החתונה, אך הבנה כללית של טבע האדם מצביעה על כך שהיה כנראה גבר לבוש היטב. אלה שבאו בבגדים מרופטים היו מקבלים בשמחה את בגד החתונה כדי להסתיר את מצבם האמיתי. סביר להניח שהאיש הזה רצה להציג לראווה את בגדיו המפוארים. הוא לא נטה לכסות את בגדיו הנאים בגלימה לבנה פשוטה.
זהו מצבם של כל הבוטחים בצדקתם שלהם. גם הטוב ביותר שאנו יכולים להביא לאלוהים אינו מגיע לצדקה שאלוהים דורש. ישעיהו כתב: אבל כולנו כדבר טמא, וכל מעשי הצדקה שלנו הם כסמרטוטים מטונפים; וכולנו נובלים כעלה; ועוונותינו, כרוח, נשאו אותנו –ישעיהו 64:6.
במצב הנואש הזה אנו מוצאים את עצמנו זקוקים לגואל. אלוהים סיפק לנו גואל בבנו, ישוע. בו יש לנו גאולה באמצעות דמו, את סליחת החטאים, על פי עושר חסדו –אפסים 1:7. אלוהים הזמין אותנו למשתהו, והוא סיפק לנו את כל הדרוש כדי שנוכל להיעשות צדיקים.
אחד המאפיינים של אדם שטוהר מחטא באמצעות דם המשיח הוא עבודת האל. לוקס מספר על אישה ש"הייתה חוטאת" ובאה לעבוד את ישוע: והנה אישה בעיר, שהייתה חוטאת, שמעה שישוע מסב לסעודה בבית הפרוש, והביאה כלי בהט ובו משחת בושם. היא עמדה מאחוריו ליד רגליו ובכתה, והחלה לרחוץ את רגליו בדמעותיה ולנגב אותן בשער ראשה, ונישקה את רגליו ומשחה אותן במשחת הבושם. כשראה זאת הפרוש שהזמין אותו, אמר בלבו: אילו האיש הזה היה נביא, היה יודע מי האישה הנוגעת בו ומה טיבה, כי היא חוטאת –לוקס 7:37-39.
איננו יודעים את שמה, רק שהיא "הייתה חוטאת". זה היה שמה שיצא לה—היא הייתה 'לא טובה'. אך ככל הנראה כבר היה לה מפגש קודם עם ישוע. היא באה לביתו של שמעון להקריב את זבח התודה שלה. היא הביאה את הטוב ביותר שהיה לה: כלי בהט ובו משחת בושם, שנאמר שהיה שווה לשכר של שנה. היא משחה את רגלי ישוע ורחצה אותן בדמעותיה—דמעות של תשובה, דמעות של שמחה, דמעות של הקלה.
שמעון התבונן בה בעת שעבדה את ישוע. בלבו בז לה. הוא ראה במנחתה בזבוז גדול. ישוע קרא עליו תיגר. הוא אמר לשמעון: …האם אתה רואה את האישה הזאת? נכנסתי לביתך ולא נתת לי מים לרגליי, אבל היא רחצה את רגליי בדמעותיה וניגבה אותן בשער ראשה. לא נתת לי נשיקה, אבל האישה הזאת, מאז שנכנסתי, לא חדלה לנשק את רגליי. את ראשי לא משחת בשמן, אבל האישה הזאת משחה את רגליי במשחת בושם. לכן אני אומר לך: חטאיה הרבים נסלחו לה, כי אהבה הרבה; אבל מי שנסלח לו מעט, אוהב מעט –לוקס 7:44-47.
הוא אמר לאישה: …נסלחו לך חטאיך –לוקס 7:48. המחילה והשחרור מן החטא מעוררים את הלב לעבוד את האל. כאשר איש או אישה משתחררים מאשמת החטא ומשעבודו, ההלל זורם בחופשיות. שמעון היה פרוש שסמך על צדקתו שלו. אך ישוע הביא אותו להכרה שאהבתו ועבודת האל שלו לוקות בחסר במידה רבה.
ההליכה אחרי ישוע תוביל אותנו לקדושה בלב ובחיים. ההליכה אחרי ישוע מציבה אותנו פנים אל פנים מול הגורם לבעיית החטא ומול התרופה לה. הגורם לחטא הוא טבענו הבשרי הנפול, וטבענו הנפול מתגלה באור קדושתו. יחד עם מריה המגדלית ושאר התלמידים, במסענו עם ישוע, אנו נעשים מודעים לצורך שלנו, והצורך שלנו זועק לחסדו. התרופה לחטאנו היא ישוע—…וקראת את שמו ישוע, כי הוא יושיע את עמו מחטאיהם –מתי 1:21.
במזמורו המפורסם של אוגוסטוס טופלדי, Rock of Ages, אנו מוצאים את השורה הזאת–
הֱיֵה התרופה הכפולה לחטא; הושיעני מאשמתו (באמצעות המחילה) ומכוחו (באמצעות ההתקדשות).
