עולמו של אבינו הוא עולם שלא הושחת בידי המצאות האדם והתערבותו. אף שהחטא והטכנולוגיה עיוותו וגזלו מן האנושות דברים יפים רבים, עדיין נותרו כמה דברים שהציוויליזציה לא פגמה בהם. ילדים קטנים, בתמימות הרעננה של בוקר חייהם הטהור, ניצבים בראשם כפיסה של שמיים עלי אדמות וקוראים לכל המתבוננים בהם להפנות את מבטם השמיימה. עוד אחד מהם הוא עוף השמיים, כפי שנקבע בספר בראשית. פאולוס הפציר בכנסייה בקורינתוס: ״האם הטבע עצמו אינו מלמד אתכם?״ אנו נקראים להתבונן בשושנים, בעורבים ובעשב השדה. כל אחד מהם נושא בעצם קיומו היבט משמעותי של האל הנצחי וממחיש לנו מיהו בוראם. אולי הטבע כולו יכול להעניק לנו הצצות אל משכנות השמיים, אילו היו לנו הזמן והעיניים להתבונן בו.
לציפורים יש מקום ייחודי בבריאת אלוהים, שכן תחומן הוא בשמיים. האדם עשוי לעלות על כנפי מטוס ולהתרחק מן הארץ שמתחתיו לכמה שעות, אך השמיים לעולם לא יהיו מקום שליטתו הרגיל. הציפורים הן תמונה של עם שמיימי, שכן שם הוא ביתן. הן ייצוג טבעי של קדושי אלוהים ומלאכיו, ולכן ראוי שנקדיש להן את תשומת הלב הראויה. אף שאפשר להפיק עשרות לקחים מכלים אלה של חסד ויופי, אחת המעלות הבולטות והניכרות ביותר מתגלה בשירה שהן משמיעות. בעלי חיים רבים השוכנים על הארץ הם כמעט אילמים. אלה שמשמיעים קול עושים זאת לעיתים קרובות כדי לאיים או להביע תלונה. ״האם הפרא נוער כשיש לו עשב? או האם השור גועה מעל מספואו?״ (איוב 6:5). כשהם שמחים ומרוצים, אין להם מסר להעביר. הכלב נובח על פולש כדי לגרשו, ואילו החתול מיילל כדי לזכות בתשומת לב. הם משמיעים קול כשהם מאוימים או אינם מרוצים, מתוך פחד או כאב. בדומה לכך, האדם הארצי חולק את טבעו עם יונקי השדה.
הציפורים מגוונות. הן מרבות כל כך להשתמש בקולותיהן העליזים, עד שהן התגלמות האושר. הביטוי ״שמח כמו עפרוני״ נפוץ כל כך, שגם אנשים שמעולם לא יצאו לאחו כדי לראות עפרוני או לשמוע אותו משתמשים בו. אף שיש מי שיאמרו לנו ששירים אלה אינם אלא קריאות חיזור ואין להם קשר רב לרגשותיהן, איננו יכולים להשתחרר מן ההכרה הפנימית שבין שהן מחזרות ובין שלא, הציפורים האלה נהנות להביע את שמחתן בתרועות עליזות, וראוי שנניח להן ללמד אותנו. ״האם מישהו שמח? שישיר מזמורי תהילה״ (יעקב 5:13). הציפורים עושות זאת ללא הרף, ונראה שאי אפשר להגיע למסקנה אחרת מלבד שהן שמחות בשעת מעשה. התקרבו לקן של סנונית ותגלו שיש להן גם דרכים להביע מורת רוח. גם החופמי כפול־הצווארון אינו מהסס להביע הסתייגות נמהרת ממי שפולשים לתחומו, אך אין לטעות ולחשוב שאלה שירים. הציפורים המזמרות הן ציור יפה של קדושי אלוהים ומלאכיו.
כמה מעט ידע על השמיים נמסר להבנתנו. מראות השמיים המתוארים ונפרשים לפנינו בספר ההתגלות בקושי יכולים להכניס את שכלנו המוגבל אל תחומם האינסופי. היבט אחד שאנו יכולים להתחבר אליו הוא שזהו מקום מלא שירה. אין בכך פלא, שכן זהו יעדם הסופי והנשגב של קדושי אלוהים המרוצים והמלאים שמחה, ושם הם ישירו שיר חדש. כמעט כל סצנה ליד הכיסא בספר ההתגלות מתאפיינת בהיבט כלשהו של הלל. ״והוא שם בפי שיר חדש, שיר הלל לאלוהינו״ (תהילים 40:3). ב־22 הזדמנויות כתבי הקודש חוזרים על הביטוי, אשיר.
טבען של הציפורים הוא לשיר. זו מחשבתן הראשונה כשהן מתעוררות והבוקר צובע את השמיים בזהב, והשירה נובעת מתוכן כמו מעיין. לא כל שיריהן דומים. יש שירים מורכבים מבחינת אורכם, מקצבם וגובה צליליהם, ואחרים פשוטים. יש ציפורים שרק מצייצות בלב שמח. הקיכלי הנודד פותח את המקהלה בראשית האביב, אך עד מהרה שירתו של גבתון השיר עולה על שירתו ביופייה, ולאחר מכן שירתו של עב־מקור ורוד־חזה. שירת הגדרון עולה על כולן באורכה ובחיוניותה. הקנרית שרה בכלוב, ואילו הזמיר שר בחשכה. הקיכלים הנודדים שרים בגשם. הגבתונים ממלאים את החלל בחום היום, כאשר ציפורים אחרות שותקות. מגוונת ככל שתהיה שירתם, כולם פורצים יחדיו בשמחה נלהבת. כאן הם ילמדו אותנו.
״דברו זה אל זה במזמורים ובשירי הלל ובשירים רוחניים, שירו וזמרו בלבבכם לאדון״ (אפסים 5:19). בואו של המשיח צוין בכך שצבא המלאכים הכריז על שלום ורצון טוב לבני האדם. כל מי שיישאו את שמו חייבים למסור את אותה בשורה. ביוחנן 4 אנו פוגשים את הסצנה ליד באר יעקב, שבה המשיח מבקש מן האישה לשתות. נראה שתשובתה נושאת גוון של מרירות. ״ליהודים אין קשר עם השומרונים.״ אף שראתה בעצמה אדם רוחני ונענתה ברצון לשיחה עמו על ענייני דת, לא היה בפיה שיר. כמו הבאר שעליה הם מדברים, מימיה היו קבורים עמוק מתחת לפני השטח, וכמה מפרך היה המאמץ להעלותם. המשיח מציע אפשרות אחרת. ״אבל המים שאתן לו יהיו בו לבאר מים הנובעים לחיי עולם״ (יוחנן 4:14).
באר המשיח היא באר ארטזית. אין צורך בכד או בעמל כדי לשאוב ממנה, שכן היא פורצת בשפע מעצמה. אף שהמשיח מדבר כנראה על הרוח, כפי שהוא מדבר ביוחנן 7:38, ודאי שהדבר עשוי לחול באותה מידה גם על לב מלא שמחה. איזו שפיעה מתאימה יותר לנבוע ממעיין בהשראת המשיח מאשר התעלות הרוח שבשיר? ״הנה, עבדיי ישירו משמחת הלב״ (ישעיהו 65:14). כל זה אמור להיראות ברור למדי להבנה וקל למדי לביצוע, אך, אבוי, אנו מגלים שיש לנו יריב מתמיד ועיקש המבקש לסכל את שירתנו. איננו בלתי מודעים לתחבולותיו...
חטא. לא כל הציפורים שרות. יש כאלה שמראן שחור כחטא. נדמה שהן רק צווחות וצורחות, ואינן דוגמה שקדושי אלוהים צריכים לחקות. הרעש המקשקש שאנו שומעים עולה מכלי רכב חולפים רבים בהחלט מקביל לשירתם של עופות מתועבים כאלה. ״נפלה, נפלה בבל הגדולה, והייתה למשכן שדים ולמקום כליאה לכל רוח טמאה, ולכלוב לכל עוף טמא ושנוא״ (ההתגלות 18:2). היצורים הרבים האלה הם הרוחות שנפלו, העופות הממתינים לטרוף את הזרע שנזרע לצד הדרך. כאלה הם הציפורים השחורות חסרות הערך, הזרזירים והגראקלים. גם העורבים מופיעים בצד הדרך, ניזונים מפגרים נרקבים. לעיתים קרובות תמצאו אותם בהמוניהם אוכלים מן התירס שהאיכר עמל לשתול לעצמו. כך חוטאת הנפש האנוכית ברדיפתה אחר האושר, כשהיא ניזונה בשמחה מאסונו של הזולת ומנצלת את חטאו. אין בפיה שיר, שכן יומה מעונן ללא הרף במעשיהם הרעים של אחרים הנקרים בדרכה.
הזנחה. גם ציפור הבקר שחורה (הנקבה חומה/אפורה). אפשר למצוא אותה יושבת בנקודת תצפית גבוהה, קוראת ללא בושה למאהביה בצווחותיה הצורמות. אחר כך היא מעזה להטיל את ביצתה בקן של ציפור אחרת, וכופה על בעלי הקן לגדל את צאצאה. זהו בהחלט סמל הולם למספר לא מבוטל של נשים בימינו. אף שהנסיבות משמשות להצדקתן, נשים אלה אינן דואגות לילדיהן שלהן, אלא הן תוצרי הזנחה. אין להן שיר ערש לחלוק עם ילדיהן הקטנים, שכן הן הובילו אותם אל קנו של אחר, בעוד מחשבותיהן טרודות בעבודה ובעסקים. ״אבל אתה הוא שהוצאת אותי מן הרחם; אתה גרמת לי לקוות כשהייתי על שדי אמי״ (תהילים 22:9). אין ספק שאם מזמרת יכולה להטמיע שירים רבים בתינוקה ולהניח את היסודות לחיים מאושרים ומלאי תקווה. אף שאנו עשויים לנהוג ברחמים כלפי אישה הנתונה בנסיבות קשות, שירתן העיקרית של הנשים בימינו נושאת אקורדים שאינם אלא צורמים ונוגים. אלה בארות סתומות, כמו הבארות שמצא יצחק בשובו לגרר. הפלשתים ״מילאו אותן בעפר״ (בראשית 26:15). כך מתנהלים כיום בתיהן המוזנחים מבחינה רוחנית של משפחות רבות, הממלאות את לוחות הזמנים שלהן בהתחייבויות ארציות עד שאין להן פנאי להקדיש שעה לשירה משותפת. אילו הפסיקו הציפורים לשיר, האם הן בכלל היו מבחינות בכך?
כפיות טובה. מצאו נפש השרויה בכפיות טובה, ותמצאו נפש שאין בפיה שיר. אילו סירבה הקנרית לשיר בשבי, מעטים מאיתנו היו שומעים אי פעם את מנגינתה העליזה. ״תלינו את כינורותינו על הערבות שבתוכה. כי שם דרשו שובינו מאיתנו שיר, ומחריבינו דרשו מאיתנו שמחה, באומרם: שירו לנו אחד משירי ציון. איך נשיר את שיר האדון בארץ זרה?״ (תהילים 137:2-4). ירמיהו הורה לעם אלוהים לבנות בתים, לנטוע גנים ולהקים משפחות. ״… ובקשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם אליה, והתפללו בעדה אל האדון: כי בשלומה יהיה לכם שלום״ (ירמיהו 29:5-7). אך הם לא ראו בכך כל ערך. כשעיניהם נעוצות במראה העגום שסביבם, הם איבדו את שירם. בתולדות ישראל הייתה מסורת עשירה של שירה. שירתם פרצה בעת חציית ים סוף ובימי יהושפט, ואף הייתה ידועה כמי שהביסה צבאות. אי־נוחות ארצית אינה תירוץ להימנע מהכרת תודה, שכן אלוהינו מולך, ואנו ילדיו. כאלה היו התנאים בכלא בפיליפי, שבו שני אסירים, פאולוס וסילא, פתחו את הקונצרט בחצות והרעידו את המסדרונות בשירתם העליזה.
כשאנו פותחים את פינו ומאמצים את קולנו בהלל, אנו מביאים לידי ביטוי את חסד אלוהים. אנו מצטרפים למקהלת הנאמנים לצד מרים, דבורה וחנה, ומשתלבים בהרמוניה עם משה, דוד, פאולוס ובר־נבא. בערב אנו שרים עם אדוננו ותלמידיו לאחר הסעודה, ועם לגיונות מלאכים ״הנותנים כבוד לאלוהים במרומים״. אם אין בכך די, אולי כדאי שנשקול לקום עם שחר ולשיר עם ההמונים האינספור של ידידינו בעלי הנוצות, המכירים תודה על השגחתו האוהבת של אלוהים. ״תנו לדבר המשיח לשכון בכם בשפע ובכל חוכמה; למדו והוכיחו זה את זה במזמורים ובשירי הלל ובשירים רוחניים, ושירו בחסד בלבבותיכם לאדון … וכל מה שאתם עושים, עשו מכל הלב, כאילו למען האדון ולא למען בני אדם״ (קולוסים 3:16, 23).
