״ד״ר ולדרון, אלסי זקוקה לעזרה!״ בעלה של אלסי היה נחרץ, כמעט כועס, כשהביט בי. אלסי, לעומת זאת, בהתה ברצפה, כמעט כאילו לא הייתה נוכחת. מעולם לא פגשתי קודם אף אחד מבני הזוג, והתקשיתי מעט להבין מה נדרש ממני כדי לעזור לה.
״מה קורה?״ שאלתי כשדפדפתי בתיק הרפואי שלה. זה היה עדיין בימים של תיקים מנייר, ופניתי לחלק של בדיקות המעבדה בתיק שלה. לא ראיתי שם שום דבר חריג במיוחד — רמות אנזימי הכבד שלה היו מעט גבוהות, אבל מלבד זאת הכול נראה תקין.
״זו השתייה שלה!״ אמר לי בעלה. ״היא שותה יותר ויותר בכל לילה. היא לא יוצאת מהבית אלא כדי לקנות ויסקי. בכל לילה היא שותה עד שהיא מאבדת את ההכרה, ובכל בוקר היא חייבת לשתות משהו כדי להתחיל את היום.״
״זה נכון?״ שאלתי את אלסי, והרגשתי כמו שופט המנהל משפט בפני חבר מושבעים.
״כן,״ היא אמרה. פניה היו נטולות הבעה, ולא יכולתי לדעת אם היא רוצה להיות שם או לא.
״את רוצה עזרה?״ שאלתי אותה. זו הייתה שאלה טעונה. אנשים רבים המתמודדים עם אלכוהוליזם אינם מוכנים להשתחרר מאחיזתו הלופתת. אולי אלסי הייתה שונה.
״אני מניחה שכן,״ אמרה באדישות. שוב לא יכולתי לדעת אם היא רוצה להיות שם או לא.
״בקצב שבו את שותה, תגרמי למותך בתוך שנה — אולי שנתיים לכל היותר — אם לא תוותרי על אלכוהול לחלוטין,״ אמרתי לה. ״אם תרצי, אנסה למצוא לך תוכנית גמילה באשפוז שתעזור לך להיגמל ולהפסיק לשתות אלכוהול.״
״היא מוכנה,״ אמר בעלה בתקיפות.
כשמטפלים באדם ששותה בכבדות, חיוני שלא יפסיק לשתות סתם כך, ללא תמיכה רפואית. הפסקה פתאומית של צריכת אלכוהול גורמת לגוף להיכנס למצב של גמילה, שעלול לגרום לתסמונת הנקראת דליריום טרמנס ואף לפרכוסים.
יצאתי מחדר הבדיקה כדי לערוך שיחות טלפון. לעולם לא קל למצוא מקום שבו אדם יוכל לנסות להיגמל מחומר ממכר כלשהו, ועברה יותר משעה וחצי עד שמצאתי מוסד שהיה מוכן לקבל את אלסי ולנסות לעזור לה להיגמל מהוויסקי.
נאנחתי כשנכנסתי שוב לחדר הבדיקה שלה. חששתי שלא אמצא שום מקום שאליו תוכל ללכת.
סיפרתי להם על התוכנית, ובעלה הנהן במרץ, בעוד אליס המשיכה לבהות ברצפה בשתיקה. ״נוכל להתפלל יחד לפני שתלכו?״ שאלתי אותם, וכשהנהנו לאות הסכמה, התפללתי איתם וביקשתי חירות ואת נוכחותו של ישוע בחיי שניהם.
הם יצאו מהמרפאה שלי עם הוראות פעולה והנחיות לאן ללכת. בשאר שעות הבוקר חשתי סיפוק ושמחה, בידיעה שעשיתי מעל ומעבר ובאמת חוללתי שינוי בחייהם של בני הזוג בגיל העמידה.
בסביבות השעה 14:00 קיבלתי שיחה ממוסד הגמילה. הם לא ראו אפילו צל של אלסי או של בעלה, וזה היה מפתיע, משום שהיה יום בהיר ושטוף שמש והמוסד לא היה רחוק כל כך. בתחושת מועקה חייגתי למספר הטלפון של בני הזוג.
״היא לא מוכנה ללכת!״ אמר לי בעלה. ״היא אומרת לי שהיא כבר אמרה לי את זה מראש. היא תנסה להפחית את השתייה, אבל היא לא מוכנה להיכנס למוסד גמילה או לשום דבר כזה. אני מניח שפשוט תגיד להם שנודיע להם אם היא תשנה את דעתה.״
האחות שלי התקשרה למוסד הגמילה ומסרה להם את החדשות הרעות, ואני התיישבתי בכיסאי, המום. מה עוד יכולתי לעשות? האם היה פתרון לאלסי — משהו אחר שיכולתי לומר, שהיה מחולל שינוי בחייה?
כעבור כשנה קיבלתי את הבשורה העצובה שאלסי מתה בביתה. הייתי בטוח שהדברים היו נראים אחרת אילו הלכה לגמילה ואילו מסרה את השליטה לישוע. דבר מכל זה לא קרה, והרגשתי שהציניות חודרת לליבי.
ציניות
אנחנו חיים בעידן של ציניות. ביוון העתיקה, הציניקנים היו אוסף משונה של גברים שהתמחו ברגזנות ובאמירת דברים מרושעים לאנשים (הם היו אומרים: דברי אמת). לעיתים קרובות הם לבשו סמרטוטים והתנהגו באופן שגרם לרוב האתונאים המנומסים שלא לרצות להיות בקרבתם.
כיום, ציניות פירושה נטייה להאמין בגרוע ביותר בנוגע לאנשים ולנסיבות. אנשים ציניים מאמינים שכל בני האדם מונעים אך ורק מאנוכיות, ושהאירועים הרעים נוטים לגבור.
רופאים צעירים רבים הם אידיאליסטים ומלאי תקווה. הם מאמינים שאם ישקיעו את מרב מאמציהם, יוכלו להשפיע השפעה חיובית אמיתית על חיי מטופליהם. למרבה הצער, ככל שחולף הזמן והם עושים כמיטב יכולתם אך מטופליהם אינם משתנים, הם עלולים להתייאש. הרופאים האלה עדיין מנסים, אבל כבר אינם באמת מקווים שמאמציהם יחוללו שינוי של ממש.
נראה שלאנשים שנכנסים לפוליטיקה יש לעיתים קרובות כוונות טובות ביותר. הם רואים בכך דרך לשנות את החברה לטובה. למרבה הצער, ככל שחולף הזמן והאנשים שבשלטון מתחלפים אך המדיניות אינה באמת משתנה, הם נוטים להפוך לציניים.
לפעמים הציניות הזאת מופנית כלפי כל הפוליטיקאים. לפעמים זה רק כעס המופנה כלפי חברי המפלגה המתנגדת לעמדות מפלגתם. הציניות תופסת את מקום התקווה.
ציניות בכתבי הקודש
אם יש בכתבי הקודש ספר שנראה כאילו נכתב בידי אדם ציני, הרי זה ספר קהלת. קהלת, שאנו מבינים שהוא שלמה, מונה את כל הדברים שניסה לעשות בניסיון למצוא שמחה.
בפרק 2:17-23 שלמה מתאר את העבודה כחסרת תועלת. הוא מסיים באמירה: ״כי מה מקבל האדם מכל עמלו ומצוקת ליבו, שבהם עמל תחת השמש? הרי כל ימיו מכאובים ועבודתו צער; אפילו בלילה ליבו אינו נח. גם זה הבל.״ (קהלת 2:22,23)
הוא ראה את העולם כנשלט בידי עריצים, ולאנשים הייתה יכולת מועטה לעשות משהו בנידון. שלמה הרחיק לכת עד כדי כך שאמר שהכוח הפוליטי חסר משמעות: ״טוב ילד עני וחכם ממלך זקן וכסיל, שכבר אינו מוכן לקבל אזהרה. כי מבית הסוהר הוא יוצא למלוך, ואילו גם מי שנולד בממלכתו נעשה עני״ (קהלת 4:13).
בקהלת 6:6 נראה שהוא מזלזל בחיים ארוכים. ״גם אם יחיה אלף שנים פעמיים, אך לא יראה טוב — האם לא כולם הולכים אל אותו מקום?״
כמובן, הוא מסיים את ספרו הקצר בהוראה לזכור את בוראנו בימי נעורינו. יש ברכה למי שבוחרים להתמקד באלוהים כשעוד נותר בהם מעט מרץ, ולא כשהם זקנים ושחוקים, כמו שלמה.
מאוחר יותר כמעט נראה שאלוהים ויתר על עמו. הוא עדיין שלח אליהם נביאים, אבל ידע ללא כל ספק שהעם יסרב להיענות. ״לכן תאמר להם את כל הדברים האלה, אך הם לא יקשיבו לך; גם תקרא להם, אך הם לא יענו לך״ (ירמיהו 7:27).
אפילו בברית החדשה אמר שאול לטימותיאוס שיבוא זמן שבו אנשים כבר לא יקשיבו להוראה בריאה. ״כי יבוא זמן שבו לא יסבלו הוראה בריאה; אלא, לפי תאוותיהם שלהם, יאספו לעצמם מורים רבים, משום שאוזניהם משתוקקות לשמוע את מה שנעים להן;״ (2 טימותיאוס 4:3).
אם נבחר ללקט דווקא את הקטעים האלה, נוכל לצאת עם השקפה קודרת מאוד על העתיד, ובפרט על נכונותם של בני האדם להשתנות. נראה שאין טעם רב להשקיע את עצמנו באנשים שסביבנו. הם מלאי צרות, והסיכוי שישתנו דומה לסיכוי שטמיא ישלוט בחשבון דיפרנציאלי.
ההפך מציניות
ההפך מציניות הוא תקווה. זו האמונה שהעתיד יכול להיות טוב יותר.
מעניין שהשליח שאול דיבר על צרות באיגרת אל הרומים: ״ולא רק זאת, אלא אנו גם מתפארים בצרות, בידיעה שהצרה מולידה סבלנות; והסבלנות, ניסיון מוכח; והניסיון המוכח, תקווה. והתקווה אינה מביישת, מפני שאהבת אלוהים נשפכה בליבנו באמצעות רוח הקודש שניתנה לנו״ (רומים 5:3-5).
אולי עדיין לא הגענו למצב שבו אנו מתפארים בניסיונות שאנו חווים, אבל בוודאי הם אמורים להניב בנו את הדברים האחרים שהוא מזכיר. שכן אנו גדלים בסבלנות ובניסיון גם תוך כדי ההתמודדות עם ניסיונות, אך יותר מכך, אנו מבינים שיש לנו תקווה למחר משום שאנו משרתים אלוהים גדול.
הניגוד בסיפור הבן האובד בלוקס 15 מלמד אותנו רבות על תקווה. גישותיהם של האב ושל האח הבכור היו שונות באופן בולט.
האב מעולם לא ויתר על התקווה — הוא ידע שבנו אכזב אותו והתרחק מאוד ממה שידע שהוא נכון, ובכל זאת האב עדיין השתוקק לראות את הבן האובד מתעשת וחוזר הביתה.
האח הבכור, לעומת זאת, לא רק שלא הייתה לו תקווה לאחיו הצעיר, אלא הוא גם כעס עליו. הבן האובד בזבז את כספו, חי בחטא, וכעת חזר הביתה רק משום שכספו אזל.
בוודאי לא הייתה סיבה לתת אמון בבן הצעיר. ובכל זאת, זה בדיוק מה שאבינו שבשמיים עושה למעננו.
חפשו תקווה במקומות הנכונים
חלק מהבעיה הוא שאנו מחפשים תקווה במקומות הלא נכונים. לפני מספר שנים התמודד מועמד לנשיאות תחת הסיסמה ״תקווה ושינוי״, ובכל זאת, אף שנבחר, אני משער שרוב האנשים לא הרגישו שחייהם השתנו באופן משמעותי לטובה.
רדיפה אחר הדברים שהעולם הזה מעריך — כוח פוליטי ועושר — מביאה בהכרח לריקנות. זה דפוס הפעולה של השטן — הוא תמיד מבטיח יותר מדי ומקיים פחות מדי.
כך עשה כשניסה לפתות את ישוע: ״את כל הדברים האלה אתן לך, אם תיפול על פניך ותשתחווה לי״ (מתי 4:8). מכל הדברים שהשטן הציע, שום דבר לא השתווה לכבוד שישוע קיבל בסופו של דבר מן הדרך שהובילה אל הצלב.
באותו אופן, השטן רוצה להסיח את דעתם של הנוצרים מחיפוש הדברים בעלי הערך, שיביאו תקווה. השטן אומר לנוצרים שהפוליטיקה לא רק תשנה את העולם לטובה, אלא שהיא גם דרך קלה יותר לשנות את העולם.
כתבי הקודש מבהירים שאנו בונים תקווה כשאנו מטפחים את הקשר שלנו עם אלוהים, ואז פועלים לעזור לאחינו ולאחיותינו לבנות את אותו קשר בחייהם. הסיבה לכך שאנו יכולים לקוות אינה שבני האדם נפלאים כל כך — לא צריך לחיות זמן רב כדי להבין שהם אינם כאלה. הסיבה לתקוותנו היא שאנו משרתים אלוהים מעורר יראה ונאמן, ההולך איתנו גם בתוך הניסיונות הקשים ביותר שלנו.
זכרו שיש לנו תקווה שאיננו ראויים לה
מסריו של ישוע על סליחה מבהירים שאחת הסיבות העיקריות שלנו לסלוח לאחרים בחיינו היא שקיבלנו סליחה גדולה שאיננו ראויים לה. כך גם לגבי התקווה.
כל אחד מאיתנו היה חסר תקווה, ללא סיבה לצפות לקבל תקווה, ובכל זאת ניתנה לנו קרן אור בתוך החשכה שלנו. אולי חלק מהסיבה לכך שקשה לנו כל כך לקוות לדברים טובים עבור האנשים שסביבנו הוא שאיננו זוכרים עד כמה היינו חסרי תקווה לפני שמצאנו חסד.
אם ישוע הצליח להביא תקווה לקיומנו חסר התקווה, בוודאי הוא יכול לעשות דברים נפלאים בליבם ובחייהם של אחרים סביבנו. האנשים היחידים שעלינו לוותר עליהם הם אלה שגם מושיענו ויתר עליהם.
מאמצים קטנים אכן מחוללים שינוי
אני זוכר שיחה עם צעיר שתכנן לעסוק ברפואה, והייתה לו תוכנית לנסוע לארץ זרה ולשרת את האנשים שם. בזמן שדיברנו, הצטרף לשיחה אדם מבוגר ושיתף שהוא רואה תקווה מועטה לשינוי במדינות מתפתחות.
האנשים במדינות האלה פשוט לא היו מעוניינים לשפר את מצבם, ולא עשו אפילו את המינימום הנדרש כדי למנוע דברים כמו תולעים וטפילים. רופאים ואחיות לא יכלו לחולל שינוי בסביבה כזאת.
יכולתי לחוש כיצד רוחו של הצעיר נופלת בזמן שהאדם המבוגר דיבר. היה לו ניסיון, והוא ויתר על התקווה. הדבר העצוב היה שהוא גם גזל את התקווה ממישהו שעדיין היה בו רצון לשרת.
בתקופת הכשרתי אמר לי מנתח שרופאי משפחה אינם באמת עושים דבר. הם פשוט משאירים את המטופלים בחיים עד הביקור הבא במרפאה, ואילו מנתחים באמת ״מתקנים״ אנשים — מוציאים (או כורתים) את איבר הגוף הבעייתי.
בסופו של דבר, מאמצים קטנים אכן מחוללים שינוי. אינני מבצע ניתוחי מוח, אבל אני עדיין יכול לחולל שינוי בחייו של מישהו אחר — אולי פשוט בכך שאקדיש מעט זמן להקשבה ולתפילה. הדבר נכון לגבי כולנו.
יותר מכך, אנו מבינים שעצם המאמץ הזה משנה את חיינו שלנו לטובה. ישוע אמר לכבשים שכאשר שירתו את ״הקטנים ביותר מבין אחיי אלה״, הם שירתו אותו.
גם אם חייו של איש אינם משתפרים, מושיענו מכיר את רצונותינו וחש במאמצינו, ויום אחד יגמול עליהם.
כמה דברים שכדאי לזכור
כשאנו ניצבים מול כישלונות, אנו נוטים לפנות לאחד משני כיוונים. האופטימיסטים שבינינו נוטים להאמין שהמקרה הזה היה אירוע מבודד ושהעתיד עדיין מזהיר. הפסימיסטים, לעומת זאת, מאמינים שהכישלונות קבועים, אישיים ומקיפים את הכול.
פסימיסטים מאמינים שכישלונותיהם נובעים מפגמים פנימיים באופיים, ושפגמים אלה משפיעים על כל חייהם ואינם צפויים להשתנות. בניגוד לאדם הצדיק שנופל וקם שוב, אנשים אלה נופלים ונשארים שכובים במקום נפילתם, מובסים כבר מן ההתחלה.
כשאנו מתמודדים עם אנשים אחרים, עלינו להעניק להם את אותו חסד שעלינו להעניק לעצמנו. גם הם צומחים, ואם נכשלו היום, מחר יצליחו יותר. אולי ייכשלו שוב, אבל לפחות ״ייכשלו טוב יותר״.
סיכום
הציניות נפוצה מאוד בעולמנו. רבים ויתרו על התקווה לעתיד טוב יותר, וזה מובן אצל מי שהשקיעו את תקוותם במוסדות העולם הזה. אין תקווה אמיתית בממשלה, בצבאות או בבירוקרטיה.
כדברי השיר: ״אה, להיות בלי תקווה בישוע — כמה חשוך ודאי העולם הזה!״ שכן ישוע הוא שמביא אור לתוך החשכה שלנו ומאפשר לנו להמשיך, גם כשאחרים מאכזבים אותנו.
אלוהים הוא שגואל אותנו. הוא ששלח את הנביאים, אף שהתעלמו ממסריהם והנביאים נרדפו. הוא שממשיך לקוות עבורנו, גם לאחר שאכזבנו אותו פעמים כה רבות בעבר.
הוא הסיבה לכך שאנו ממשיכים. הוא הסיבה לכך שיש לנו תקווה, לא רק לעצמנו אלא גם לאחינו.
