כששאלו את אפלס, הצייר היווני, מדוע הוא משקיע עמל רב כל כך בציוריו, השיב: „כי אני מצייר למען הנצח.” הוא השתמש במילה כביטוי ציורי נועז; אך אנחנו יכולים להשתמש בה כפשוטה כשאנחנו אומרים שאנו מציירים את תמונות חיינו למען הנצח. אנו משתמשים בצבעים עמידים. כל מילה טהורה וקדושה או מעשה טהור וקדוש שישולבו בתמונה הזאת יישארו בה, בלתי ניתנים לכליה ובני אלמוות. כל דבר אנוכי או חוטא שצויר על בד חיינו לא יוכל להימחות לעולם, אלא באמצעות דמו של ישוע כאן, בחיים האלה. הדם היקר הזה מועיל עכשיו או לעולם לא. כשהמוות בא, תהליך הציור נפסק! אי אפשר להוסיף לו אז משיכות מכחול של חרטה או אמונה. אי אפשר למחוק אז שום כתם של אשמה. הציור הושלם, והושלם לעד.
המוות ממסגר את התמונה ושולח אותה ליום הדין, להצגה. לא ל„צפייה פרטית” בפני קבוצה נבחרת, אלא להצגה פומבית בפני המון מכונס שאיש אינו יכול למנות. כי אלוהים יביא כל מילה וכל מעשה למשפט, בין אם היו טובים ובין אם רעים. תמונת חיינו שתוצג לפני „הכס הלבן הגדול” תהיה בלתי ניתנת לשינוי לעד. אם הבד מעוטר במעשים שנעשו לכבוד אלוהים, צנועים ככל שיהיו, אזי מפעל החיים יעמוד כזיכרון עולם לחסד האלוהי. אם החיים הוקדשו רק לסיפוק העצמי החוטא, אזי תמונתם העלובה תוצג רק ל„בושה ולבוז עולם”.
ייתכן שנרצה בכל מאודנו לשנות אז את הדיוקן ולשפרו, אך העיפרון והצבעים נשארו מאחורינו; היד תאבד לעולם את מיומנותה. ייתכן שנפציר שוב ושוב בשופט הצדיק ונבקש ממנו לתת לנו הזדמנות נוספת. התשובה הבלתי הפיכה תהיה: „מי שעושה עוול, יוסיף לעשות עוול; מי שטמא, יוסיף להיטמא; מי שצדיק, יוסיף לעשות צדק; ומי שקדוש, יוסיף להתקדש.” מאחר שהדברים האלה נכונים, איזה מין בני אדם עלינו להיות, בהתנהגות קדושה וביראת אלוהים בכל אורחותינו.
כאשר הוצא להורג ראסל האציל כקדוש מעונה למען החירות, הוא מסר את שעונו לחבר שעמד לצדו על בימת ההוצאה להורג. „קח את השעון הזה,” אמר, „כי אין לי עוד עניין בזמן. מחשבותיי כעת נתונות רק לנצח.” דבריו של הקדוש המעונה הגוסס הם דבר בעתו לכולנו. אנחנו, הרועים שמתחילים מחדש לעסוק במלאכת האדון, ראוי שנשים לב לכך שאנחנו מטיפים למען הנצח! כל הורה שקורא את הפסקה הזאת ישאל את מצפונו: „האם אני מחנך את ילדיי לא רק למען העולם הזה, אלא גם למען העולם הבא?” כל איש עסקים ישאל את עצמו אם הוא חותר רק למלא שק מלא חורים, או שמא, כמנהל משק ביתו של אלוהים, הוא אוגר אוצרות בשמים. חבר צעיר, האם אתה מאמן את עצמך לפינוק עצמי, או לכתר האלמוות?
על קירותיו של מוסד במונטריאול ראיתי הקיץ את השורה הקצרה הזאת: „אין דבר ארוך מלבד הנצח.” זה היה מוטו הולם לחדר העבודה של כל רועה, ולקירותיו של כל בית. הבה נכתוב אותו כולנו לנגד עינינו על קשת השמים. „אין דבר שכדאי לחיות למענו מלבד הנצח.”
יהיו צלצולי פעמוני הזמן
עולים ויורדים עם תמורותיהם!
אך בנימות חרישיות ונשגבות—
המהדהדות עמוק מעבר לכולם—
יש קול שחייבים לשמוע,
בעוד רגעינו חולפים הלאה,
והוא אומר רק את המילה הזאת
„נצח! נצח!”
