בשנת 1900 נערך בסנקט פטרבורג הקונגרס הבינלאומי לענייני בתי סוהר. הסוהר הגדול ביותר עלי אדמות, הצאר של כל רוסיה, שומר המפתחות של צינוק הקרח העצום, סיביר, פתח את המושבים. דוכסים גדולים ונכבדים אחרים מן החברה הגבוהה הרוסית נכחו בהמוניהם. נערכו ארוחות חגיגיות וקבלות פנים. באחד המושבים הקריא סוציולוג צרפתי בלבוש ערב מאמר על פושעים שאין לתקנם. המאמר הצטיין ברטוריקה ללא דופי. „סוג זה של פושעים חולה ללא תקנה. אין אפשרות לשקם אותם. כל מה שאפשר לעשות הוא, בדרך זו או אחרת, להפוך אותם לבלתי מזיקים.”
כשנפלה המילה האחרונה, נראתה דמות קטנה מתקדמת אל הבמה. היא ביקשה את רשותו של היושב ראש, ואז אמרה בקול צלול, בצרפתית: „רבותיי, יש אמצעי אחד שבכוחו לשנות כל פושע, אפילו את מי שנחשב, כפי שאומרים, לבלתי ניתן לתיקון. זהו כוחו של אלוהים. חוקים ושיטות אינם יכולים לשנות את לבו של אפילו פושע אחד, אבל אלוהים יכול. אני משוכנעת שעלינו לעסוק בראש ובראשונה בנפשותיהם של האסירים ובחיי הרוח שלהם.”
הקונגרס מחא כפיים. זהו מסר שקונגרסים חברתיים אינם שומעים לעיתים קרובות.
הדמות המופלאה הייתה העלמה מתילדה ורדה — הברונית ורדה, למעשה, אף שמעולם לא נראתה מוטרדת מתוארה. היה לה תואר ייחודי עוד יותר: „מלאך בתי הסוהר”.
אביה היה מושל מחוז ואסה שבפינלנד. היא החלה להתעניין באסירים כשראתה כמה מהם באים לבצע תיקונים בבית המושל ובשטחו — גברים תחת שמירה, שפניהם קודרות. פעם אחרת, בילדותה, ראתה במקרה נפח מרתך ברזלים מלובנים סביב קבוצת אסירים. לאחר מכן, רהיטי יום ההולדת הנאים בחדרה, שאביה העניק לה במתנה, כבר לא הסבו לה סיפוק. הם יוצרו בכלא.
היא גדלה בעולם של תרבות, זכתה לחינוך קפדני ולהכשרה הנאה של בתי הספר הסקנדינביים, והייתה מוזיקאית מוכשרת. בערב אחד, שבו תכננה ללכת עם אביה לאירוע חברתי, הלכה במקום זאת לאספת התעוררות דתית שבה הטיף אדם מן השורה. הפסוק שעליו דיבר היה יוחנן ג׳ 16, ומתילדה ורדה נענתה למילים היקרות, כפי שעשו עשרות אלפים לפניה. הדבר הביך את אביה ואת פמלייתו, אבל בלבה שלה שרה ציפור ההללויה. כעבור ימים אחדים בא לביתם אסיר כדי לתקן מנעול, ובשיחה עמו סיפרה לו על המעשים הגדולים שעשה אלוהים למענה. „אה, העלמה,” השיב, „עלייך לבוא ולספר לנו האסירים על כך. אנחנו זקוקים לזה מאוד.” היא הבטיחה לבוא, ובאה. אחר כך באה שוב. היא יצאה לדרך של מפעל חייה.
להחלטתה הסופית זכתה להכוונה יוצאת דופן. בתחילת הדרך הסכימה לבקר אסיר, אך החליטה לדחות את הביקור כדי להיענות להזמנה חברתית דחופה. בלילה שלפני הביקור, בחזון או בחלום — היא לא ידעה לומר איזה מהם — נכנס אסיר לחדרה הלבן, כשאזיקים על ידיו ועל רגליו, והם מקשקשים בהליכתו. באמצע החדר הוא עצר והביט בה בעיניים עצובות. היא שמעה בבירור מבהיל את המילים: „אלפי אסירים עניים וכבולים נאנחים לכמיהה לחיים, לחירות ולשלום. השמיעי להם את דברו של מי שיכול לשחרר אותם, כל עוד יש לך זמן.”
אז נעלמה הדמות.
היא התהפכה במיטתה, נסערת מאוד, וחשבה על נעוריה, על בריאותה העדינה ועל המעמסה שתטיל עליה עבודת הכלא. לבסוף פתחה את התנ״ך. עיניה נפלו תחילה על ירמיהו א׳ 6: „אהה, אדוני יהוה! הנה לא ידעתי דַבֵּר, כי נער אנוכי. ויאמר יהוה אלי: אל תאמר נער אנוכי, כי על כל אשר אשלחך תלך, ואת כל אשר אצוך תדבר.” בתפילה ביקשה אישור לשליחותה. הפסוק הבא שמשך את עיניה היה יחזקאל ג׳ 11: „לך, בוא אל הגולים, אל בני עמך, ודיברת אליהם.”
כעבור זמן מה נקראה להלסינקי, עיר הבירה, וכשחלפה ברחוב על פני קבוצת אסירים בשלשלאות שאלה את עצמה מדוע לא תנצל את שעות הפנאי שלה לביקור בבתי הכלא שם. היא הלכה אל ראש שירות בתי הסוהר, הציגה את עצמה כבתו של מושל ואסה וביקשה היתר לבקר בכל בתי המעצר ובתי הסוהר בפינלנד. המנהל שאל לגילה.
„אני בת עשרים.”
„זה לא בדיוק גיל מתקדם.”
„זה חיסרון שיתקן את עצמו עם הזמן.”
היא קיבלה את ההיתר, בצירוף ההערה שהוא ניתן מתוך הנחה שלא תשתמש בו זמן רב. „אולם נשפים ייראה לה עד מהרה כמקום מתאים יותר מפנים בתי הסוהר.”
שירותה החל בכלא קקולה, ליד אבו, שבו כלואים ארבע מאות אסירים שנידונו למאסר עולם. ביקשו ממנה לדבר אליהם בקפלה ביום שישי הטוב. כשסיימה, הם בכו. יום אחר יום ביקרה אותם ליד דלתות תאם, הטיפה, לימדה, כתבה למענם, עודדה אותם והזדהתה עמם. האסירים הנואשים ביותר, אפילו אלה שלקו בטירוף, נרגעו בנוכחותה. אסיר אחד תיאר את השפעת הופעתה הראשונה עליו, כשנמק מאחורי חומות הכלא העבות: „אני זוכר בבירור את הרגע שבו ראיתי אותה לראשונה עומדת בפתח תאי. כאילו אור יום זרם פנימה, כאילו האביב הגיע עם הירק שלו אל שממת החורף.”
במשך ארבעים שנה שירתה העלמה ורדה גברים ונשים מאחורי הסורגים. היה לה כרטיס נסיעה ממשלתי בכל מסילות הברזל של פינלנד, והיא השגיחה לא רק על הכלואים אלא גם על אסירים ששוחררו ועל משפחותיהם של אסירים, הן בעת שהיו כלואים והן לאחר שחרורם. מקריאת הסיפורים מחייה מתקבל הרושם שלאישה הזאת ניתן כישרון רוחני מיוחד לעבודה שאליה נקראה. גם הביוגרף שלה חושב כך, ולאחר שהוא מדבר על כישוריה הטבעיים, על טקט, שיקול דעת טוב ורוך, הוא מוסיף:
„תמיד נודעה כבעלת אופי ידידותי, אך עתה נבע ממנה רגש חדש לגמרי — אהדה עזה לגברים הסובלים, כזאת שלא יכלה לדמיין קודם לכן. היה זה כאילו ניצוץ של אהבה אלוהית הצית את לבה.”
„נערצה” היא מילה דלה לתיאור מקומה בלבם של האסירים הפינים. ממשלת רוסיה נקטה מדיניות דיכוי חסרת רחמים בפינלנד, וקבוצות של אסירים נשלחו מדי פעם מוויבורג למכרות סיביר. העלמה ורדה הייתה שם כדי להיפרד מהם ולנחם אותם כשיצאו לדרך לחיי מאסר עולם בסיביר. אפשר לדמיין את מצב לבם השבור והמדמם. פעם אחת ביקשו ממנה לעזוב לפני רגע הפרידה האחרון. הם התביישו בראשיהם המגולחים ובבגדי הגולים שלהם. אך בערב האחרון, כשחצתה את חצר הכלא, הושטה אליה זרוע מכל חלון מסורג, ואחד האסירים קרא בבכי: „שלום לך, היקרה מכול, בת ארצנו, ידידתם האמיתית היחידה של האסירים.”
בחופשותיה נהגה לבלות כמה שבועות עם חברתה הקרובה, הנסיכה ליבן, בטירת קרומון שבליבוניה. כשחזרה הביתה הלכה לחדר ששכרה ברחוב צדדי קטן בהלסינקי, מידידתה מיס הדוויג הארטמן, מפקדת צבא הישע בפינלנד. בביתה זה חיה על אותו מזון שאכלו האסירים בכלא, והם ידעו זאת. כאלה היו הניגודים בחייה — מיוחסת מלידה למעמד הגבוה ביותר, ובחירתה הייתה לעמוד לצד הנזקקים ביותר. בימים עסקה בביקור בבתי הסוהר; הערבים הוקדשו לגברים ולנשים אחרים שהיו במצוקה ובפיתוי ובאו להתייעץ עמה. לעיתים קרובות נסעה ברחבי הארץ לבקר אסירים לשעבר שהכירה שנים רבות. בכל מקום קיבלו את פניה בהתלהבות. אסיר לשעבר אחד הזמין אותה לביתו וישן על הרצפה לפני דלתה ככלב, כדי שלא יפריע לה בשום אופן.
היא נתנה את כל כולה עד תום. כשלאחר לילה ללא שינה חשה רתיעה מסוימת מליטול על עצמה את מטלות היום, הייתה מעודדת את עצמה ואומרת: „היום שוב יש לי הזכות לעסוק בענייניו של אבי.” ואז, בירידה במדרגות, הייתה מוסיפה: „הו, גופי המסכן! כמה אתה עייף! עכשיו ננסה שוב להתחיל לנוע. עד כה היית צייתן וסבלני כשהאהבה דחפה אותך לעבודה. תודה לך. אני יודעת שלא תנטוש אותי ברגע האמת.”
בשנים האחרונות של החיים באירופה קרו דברים רבים כל כך, עד שפרטי ההיסטוריה מיטשטשים בזיכרונם של רבים, ואנשים שוכחים את הקרבות הנוראים בין הפלגים האדומים והלבנים בפינלנד שבאו בעקבות המהפכה הרוסית. כשהמהפכה פרצה, חיילים רוסים הסתערו על כלא קקולה ושחררו את האסירים. האסירים לשעבר האלה, יחד עם הגורמים היעקוביניים שהמהפכה העלתה ממעמקי החברה, תפסו את המושכות בידיהם, ובעקבות זאת בא שלטון אימה שהיה חיקוי לא רע של שלטון האימה של שנת 1793. מספרים שכפריים נקשרו לכיסאות, לשונותיהם מוסמרו לשולחנותיהם ולחם הונח לפניהם. ואז הניחו להם לגווע ברעב. כשהלבנים שבו לשלטון, הם גבו את חובותיהם במלואם ובמטבע קשה.
קשרי משפחתה של העלמה ורדה היו עם הלבנים; אך בעבודתה עמדה בקשר הדוק עם החברה האדומה, כפי שיוצגה בבתי הסוהר שבהם שירתה. על שולחן חדר המגורים שלה עמד לאורך כל התקופה הסוערת הזאת גביע ובו שני פרחים, אחד אדום ואחד לבן. הם סימלו את קשריה הכפולים. דלתה הייתה פתוחה לאדומים וללבנים כאחד. כל מי שהיה זקוק לעזרה, כל מי שהתאבל על יקירים שנהרגו או נאסרו, בא אליה לקבל עצה, אהדה ועזרה. היא ציטטה לעיתים קרובות את המילים בספר מעשי השליחים: „וישב פאולוס שנתיים תמימות בבית שכור, וקיבל את כל הבאים אליו.” בתקופות החנינה התמלאו חדריה באסירים לשעבר, שבאו בהמוניהם וצרו עליה מבוקר ועד ערב. אנשי המשמר האדום נהגו בה בכבוד ובחסד ילדותיים, והיא הצליחה להתערב למען רבים שאלמלא כן היו נקלעים לצרה גדולה.
יום אחד באו לדירתה שני בולשביקים פינים ודרשו כסף. „יש לי כסף,” השיבה, „אבל הוא מיועד לזקנים ולחולים.”
„אבל אנחנו רעבים.”
„גם אני. ארוחת הבוקר שלי עומדת להגיע, ואתם יכולים לחלוק אותה איתי.” כשהגיעה, הייתה זו פרוסת לחם אחת ומעט כרוב. השניים צחקו בלי להתכוון, ואחד מהם לחש: „באמת נקלענו לכאן אל מתילדה ורדה.”
„כן,” אמרה, „אני אכן מתילדה ורדה. כפי שאתם רואים, ארוחת הבוקר לא תספיק לכולנו, אבל אם תבואו לארוחת הערב יהיה די לכולם, ונשוחח על האופן שבו אנשים מוכשרים וחרוצים כמוכם יכולים להרוויח את ארוחותיהם בעצמם.”
הם הלכו משם כשהם אומרים „תודה רבה” וכובעיהם בידיהם.
כאן, כמו בכל מקום, השתייה היא הסיבה העיקרית למאסר; השתייה מובילה למריבות ולרצח. יום אחד פגשה ברחוב אסיר לשעבר, שכבר היה מבוגר ושתה. היא שאלה אותו אם יש לו עבודה.
„כן, בהחלט, אני עובד באספלט.”
„משלמים לך היטב?”
„כן, בהחלט.”
„אם כך, מן הסתם אתה מפקיד את כספך בבנק.”
„בטח! בכל שבוע אני מביא הרבה כסף לבנק.”
„טוב. באיזה בנק אתה מפקיד אותו?”
„הכול הולך לבנק סינבריכוף (אחת המבשלות הגדולות בהלסינקי).”
„אבל, ל׳ — זה עצוב מאוד. אם אין לך די שליטה עצמית כדי לנהוג אחרת, תן לי את כספך ואפקיד אותו בבנק אמיתי.”
„לא, תודה. אשמור אותו אצלי. אני רגיל לבירה וחייב לשתות אותה כל עוד אני יכול להשיג אפילו טיפה.”
„‚כל עוד אני יכול להשיג אפילו טיפה.׳ המילים האלה הדהדו באוזניי. מתי ייעצר סוף־סוף המבול הרצחני הזה של משקאות משכרים, המטביע בתים, גופים ונפשות?”
מסופר על אסיר שנידון למאסר עולם, שהעלמה ורדה ביקרה אותו לעיתים קרובות בכלא, אדם שהשתוקק בכל לבו להיחלץ מן החטא. יום אחד הפתיע אותה כששאל: „העלמה, האם תלווי לי את הסיכה שלך?”
שנים נשאה את המגן הכסוף הזה, שעליו נחרטו בפינית המילים Anno ja Rauha, „חסד ושלום”.
„אל תשאלי אותי למה,” המשיך, „פשוט בטחי בי; כעבור שעה תקבלי אותה בחזרה.”
העלמה ורדה נהגה, ככל יכולתה, להיענות לרצונות האסירים, ולכן הניחה את הסיכה בידיו. כעבור שעה הוחזרה לה, אך בלי כל הסבר. עם זאת, הבחינה שסיפוק שקט שרה בלבו.
זמן מה לאחר מכן ביקרה אותו שוב, והוא הושיט לה בלי לומר מילה סיכה שהייתה העתק מדויק של שלה, אך נראתה עשויה שנהב. „כמה יפה!” קראה. „מאין השגת את השנהב? באמת אתה הכנת אותה? היא יפה בהרבה מן הישנה.”
„זה לא שנהב,” השיב. „לפני כמה חודשים מצאתי עצם במרק, ומיד עלה בדעתי להכין ממנה סיכה למיס ורדה. היא שכבה זמן רב בשמש, כדי שכל שאריות השומן יתייבשו. אחר כך עיצבתי אותה כמו שלך.” ואז באו המילים הבלתי נשכחות:
„בסיר שבו מבשלים מרק לאסירים מחפשים לשווא אחר נתחים עדינים. נניח שזו עצם של פרה זקנה. אסיר עיצב ממנה תכשיט בשבילך. קל לחשוב על אדם שנידון למאסר עולם כעל יצור רע וחסר ערך. אבל אמרת שבטובו יכול אלוהים לשחרר אדם רע כמוני. שמש אהבתו יכולה לכלות את כל חטאיי, כפי שכוחה של השמש ניקה את העצם הזאת. ישוע הביא את הגנב שעל הצלב לגן עדן. בחסדו יש לאדון מקום במלכותו גם בשבילי — חוטא גדול, אך נסלח.”
אלה היו מילותיה האחרונות של מתילדה ורדה: „הלילה אני חוצה את הגבול. האם מישהו יכול להיות מאושר כמוני!”
