כמה קשה להאמין שאלוהים יכול לקחת חוטא אומלל, שאין בו יראת האדון, ולהפוך אותו לקדוש שנשטף בדם ולמטיף הבשורה! בסיפור הזה אנו רואים את כוחו משנה החיים של אלוהים פועל בחייו של מחבר המזמור שלנו.
בבית הקברות הקטן שבחצר כנסייה באולני שבאנגליה ניצבת מצבת גרניט שעליה הכתובת הבאה, שניוטון עצמו כתב לפני מותו:
ג'ון ניוטון, שהיה בעבר כופר ופרוץ, משרת של עבדים באפריקה, נשמר, הושב למוטב, נסלח לו ומונה להטיף לאמונה שטרח זמן רב להרוס, בזכות רחמיו השופעים של אדוננו ומושיענו ישוע המשיח!
כתובת זו מתארת היטב את חייו יוצאי הדופן ורבי הגוונים של האיש הזה, אחד המטיפים האוונגליים הגדולים של המאה השמונה־עשרה. עדותו הייתה: ״בחסד אלוהים אני מה שאני!״
״חסד מופלא״ הוא מזמור שפורסם בשנת 1779, ומילותיו נכתבו בשנת 1772 בידי המשורר ואיש הכמורה האנגליקני האנגלי ג'ון ניוטון (1725–1807). ״חסד מופלא״ הוא כנראה המזמור האהוב ביותר במאתיים השנים האחרונות. לפי ההערכות, המזמור מבוצע 10 מיליון פעמים בשנה. הוא הופיע ביותר מ־11,000 אלבומים ותורגם לכ־60 שפות. הוא הוזכר ברומן נגד העבדות מאת הארייט ביצ'ר סטואו, אוהל הדוד תום. הפופולריות שלו גאתה במהלך שניים מהמשברים הגדולים ביותר של אמריקה: מלחמת האזרחים ומלחמת וייטנאם.
למרבה האירוניה, השיר המרגש הזה, המזוהה כל כך עם הקהילה האפרו־אמריקאית, נכתב בידי סוחר עבדים לשעבר, ג'ון ניוטון.
ג'ון נולד ב־24 ביולי 1725 בוואפינג שבאנגליה, לאב יורד ים, ג'ון ניוטון האב, ולאם נוצרייה אדוקה, אליזבת ניוטון. אביו אהב אותו, אך שהה בים רוב הזמן. אמו, לעומת זאת, הייתה רכה ומטפחת, ולימדה אותו את דבר אלוהים. היא לימדה אותו לשנן פרקים שלמים מכתבי הקודש בכל פעם, ולקחה אותו לכנסייה. למרבה הצער, כשהיה כמעט בן שבע, אמו מתה משחפת. אביו נישא שוב כעבור זמן קצר ושלח אותו לפנימייה. בזמן שהותו בפנימייה הוא התחבר לחברים רעים. אופיו הידרדר עד כדי כך שסולק מבית ספר אחד והועבר לאחר. כשהיה בן 11, הפנימיות כבר לא רצו בו, ולכן אביו לקח אותו עמו לים. את שש השנים הבאות בילה עם אביו באוקיינוס האטלנטי.
כשג'ון היה בן 17, אביו הסדיר את נסיעתו לג'מייקה לעבודה בשכר טוב כמפקח על מטע. בדרכו, בזמן שהמתין להפלגת הספינה, קיבל ג'ון הזמנה לביתם של חברים ותיקים, משפחת קטלט. בבית הזה מתה אמו של ג'ון עשר שנים קודם לכן. כשחידש את היכרותו עמם, הכיר את בתם, מרי. אמותיהם של ג'ון ומרי היו חברות קרובות ביותר. ג'ון הוזמן לשהות ארבעה ימים, אך נשאר שבועיים והחמיץ את הספינה לג'מייקה.
בגיל 18 גויס ג'ון בכפייה לצי המלכותי, וחייו הלכו מרע לרע. הוא רצה לחזור ולראות את מרי, ולכן ערק מהספינה, אך נתפס, הולקה בפומבי ונכבל בשלשלאות. חייו על הספינה היו כה מחללי קודש, שאפילו המלחים האחרים, שלא יראו את אלוהים, נרתעו מקללותיו ומדברי הנאצה שלו. הוא זכה לכינוי ״המגדף הגדול״, והיה כה בלתי רצוי בספינה, עד שנשלח לעבוד בספינת עבדים.
אחד מבעלי ספינת העבדים שבה עבד כעת הציע לג'ון עבודה כשיגיעו לחוף אפריקה. אולם משהגיע לחוף, קשרו אותו ואילצו אותו לעבוד עם מעט מאוד מזון, לבוש או מחסה. בתקופה זו שלח כמה מכתבים לאביו, ובהם התחנן לעזרה.
ספינה בשם הגרייהאונד הפליגה בקרבת החוף שהיה כעת ביתו של ג'ון. אביו של ג'ון הורה לרב־החובל לחפש את בנו. אף שהספינה הייתה כמעט רחוקה מדי מהחוף מכדי לסחור, הוחלט לנסות לסחור בכל זאת. חבר של ג'ון חתר מהחוף אל הספינה כדי לסחור. כשפנה לעזוב, שאל אותו רב־החובל אם הוא מכיר מישהו בשם ג'ון ניוטון. להפתעת רב־החובל, הוא אכן הכיר אותו, וג'ון הובא לספינה כדי לשוב הביתה.
על סיפון הספינה לקח ניוטון לידיו עותק של היצירה הנוצרית הקלאסית מאת תומאס א קמפיס, חיקוי המשיח. הוא מעולם לא נתקל בדבר דומה, והחל לתהות אם טענות הנצרות עשויות להיות אמת. באותו לילה, ב־10 במרץ 1748, סערה עזה כמעט הציפה את הספינה. אנשים, בעלי חיים ואספקה נשטפו אל מעבר לדופן. הסערה העירה את ניוטון; קורות העץ הרקובות של הספינה נשברו בידי הגלים, ומי ההצפה הסתחררו אל תוך תאו. ג'ון התפלל לראשונה זה שנים.
הגרייהאונד היטלטלה בסערה בצפון האוקיינוס האטלנטי במשך יותר מ־11 ימים. בתקווה קלושה לשרוד, המלחים הפעילו את המשאבות באופן מכני, בניסיון להשאיר את כלי השיט צף. ביום האחד־עשר לסערה היה ג'ון מותש מכדי לשאוב, ולכן קשרו אותו אל ההגה, ושם עשה כמיטב יכולתו לשמור את הספינה במסלולה. משעה אחת ועד חצות עמד ליד ההגה. הוא פחד שהוא עומד למות, ושאם האמונה הנוצרית נכונה, ודאי לא ייסלח לו. הוא הרהר בכל מה שעשה בשנים האחרונות. חייו נראו הרוסים ומרוסקים כמו הספינה החבוטה שניסה לנווט בסערה. בשעות הארוכות והמפרכות האלה זעק ניוטון לאלוהים כפי שלא זעק מעולם, וזו הייתה נקודת המפנה בחייו.
זה היה יום שג'ון ניוטון זכר תמיד מאז. ״ביום ההוא שלח האדון ממרומים וחילץ אותי ממים עמוקים.״ יותר מ־50 שנה לאחר מכן, ב־21 במרץ 1805, כתב ג'ון ביומנו: ״איני מסוגל כל כך לכתוב; אך אני משתדל לציין את שובו של היום הזה בהשפלת עצמי, בתפילה ובהלל.״
רק חסדו המופלא של אלוהים יכול היה לקחת מלח גס ומחלל קודש, שעסק בסחר בעבדים, ולהפוך אותו לילד של אלוהים. ג'ון מעולם לא חדל להתפעם מפעולתו של אלוהים בחייו. הוא החל להתעניין בתפילה, בקריאה ובהגות בכתבי הקודש, ובאמירת מילים הרצויות לאלוהים בלבד.
כששב הביתה, מרי והוריה הבחינו בשינוי שהאדון חולל בג'ון. השניים נישאו ב־1 בפברואר 1750.
בארבע השנים הבאות היה ניוטון רב־החובל של ספינת עבדים משלו. עיסוק זה הרחיק אותו ממרי למשך חודשים בכל פעם. כשהיו בנפרד, השניים התכתבו ללא הרף. במכתביו כתב ג'ון שוב ושוב כיצד אהבתם ונישואיהם הגבירו את תודתו ואת הכרת הטוב שלו לאדון. ״... כשאני מרשה לעצמי לשקוע במחשבה מיוחדת עלייך, היא בדרך כלל מובילה אותי הלאה ומביאה אותי לכרוע על ברכיי כדי לברך את האדון על שנתן לי אוצר כזה, ולהתפלל לשלומך ולרווחתך״
ג'ון השתדל ״להפוך לנוצרית״ את ספינת העבדים שלו באמצעות קיום תפילות יום ראשון לצוותו, שכלל 30 גברים שהחטא הקשיח את לבם. הוא ערך עוד שלושה מסעות כדי להביא עבדים מאפריקה לצפון אמריקה. בעת שתכנן את מסעו הרביעי, חלה במלריה. אלוהים השתמש במחלה הזאת כדי לשים קץ למעורבותו בסחר בעבדים.
כשג'ון החל פרק חדש בחייו, הוא חש שנקרא להיות איש כמורה. במשך יותר מ־50 שנה הטיף את הבשורה והיה אחד האנשים המשפיעים ביותר בתקופתו.
ג'ון ניוטון חיבר לעיתים קרובות מזמור שילווה את תפילות ערב יום ראשון שלו. בשנת 1779 נאספו 280 מהם, צורפו ל־68 מזמורים מאת חברו של ניוטון וחבר קהילתו, ויליאם קאופר, ופורסמו בשם מזמורי אולני. המפורסם ביותר מכל מזמורי אולני, ״סקירת האמונה וציפייתה״, נבע מקריאתו של דוד בדברי הימים א' 17:16-17. כיום אנו מכירים אותו בשם ״חסד מופלא״. במקור היו ל״חסד מופלא״ שישה בתים, והבית האחרון נוסף כמאה שנה לאחר מכן. רוב ספרי המזמורים כוללים ארבעה או חמישה מהבתים האלה.
כאיש כמורה בכנסייה, ג'ון הוסיף להיות מוטרד יותר ויותר מסחר העבדים שעדיין נמשך. בשנת 1788, 34 שנים לאחר שעזב את סחר העבדים, כתב ספר בשם מחשבות על סחר העבדים האפריקאי ושלח אותו לכל חברי הפרלמנט. ספר זה עורר מודעות ציבורית לרעות שבסחר העבדים. הוא מצטט כך: ״מיותר לומר שתפיסתם, מכירתם והובלתם של עבדים שחורים למטעים באיי הודו המערבית ובאמריקה היו דרך חיים אכזרית ומרושעת.״ בעזרת אלוהים ובהשגחתו זכה ג'ון לראות, כמה חודשים לפני מותו בשנת 1807, את היום שבו העבדות נאסרה רשמית באנגליה.
כשג'ון היה בשנות השישים לחייו, נפטרה אשתו האהובה מרי. זה היה ניסיון קשה מאוד לג'ון, והוא בילה את 17 שנות חייו שנותרו בלעדיה.
לאחר שג'ון לקה בשבץ, וזמן קצר לפני מותו, עודד נציג הכנסייה את ניוטון לשקול לפרוש מהטפה בשל הידרדרות בריאותו, ראייתו וזיכרונו. ג'ון השיב: ״מה, האם המגדף האפריקאי הזקן יפסיק כל עוד הוא עדיין יכול לדבר? אמשיך להטיף. אף שזיכרוני דועך, אני זוכר שני דברים בבהירות רבה: אני חוטא גדול, והמשיח הוא מושיע גדול.״
מילותיו האחרונות של ג'ון ניוטון כששכב על ערש דווי היו אלה: ״אני עדיין בארץ בני התמותה; בקרוב אהיה בארץ החיים.״
המנגינה של ״חסד מופלא״ היא מנגינה עממית אמריקאית מוקדמת. בתחילה נודעה כמנגינת מטעים בשם ״טלאים אוהבים״. מנגינה זו פורסמה לראשונה בשנת 1831 בספר The Virginia Harmony. רוב ספרי המזמורים שפורסמו לאחר מכן כללו את השיר הזה. בשנת 1910 הוסיף אדווין או. אקסל את הבית האחרון, שבסופו של דבר החליף את שלושת הבתים האחרונים המקוריים של השיר. גרסתו לשיר היא הנפוצה ביותר בספרי המזמורים שלנו כיום. עוד כמה ממזמורי אולני מאת ניוטון ממשיכים להיות מושרים כיום, ובהם ״כמה מתוק נשמע שמו של ישוע״ ו״דברים נשגבים נאמרים עליך״.
