כדי להעריך כראוי שלב כלשהו בחייו של אדם כלשהו, עלינו לראות בו פרק בתהליך צמיחתו כלפי מעלה — או כלפי מטה.
חשבו על יעקב בבית אל, כאשר סולם ירד מן השמים והרעיף עליו את אהבת האל. יש המוצאים פגם בנדרו של יעקב בבית אל ורואים בו נדר אנוכי ותועלתני. אם אלוהים יעשה זאת למען יעקב, אז יעקב יעשה זאת למען אלוהים! כמה נעלה יותר להישען על אלוהים בנדיבות כמו זו של אברהם, המפקיד בידיו את הכול!
אבל בבית אל היה יעקב ממש בתחילת חייו הרוחניים. זה עתה זכה להצצה ראשונה בחזון שעתיד היה לעצב את חייו עד סופם. מטבע הדברים הוא עדיין אינו מגיע לגבהים של התמסרות מוחלטת. הוא מציג בכנות את הדברים כפי שהם נראים לו, ומקבל את דבר אלוהים כפשוטו, בדרך מעשית ויומיומית שאפיינה אותו.
אבל ביבוק הרחיק יעקב לכת. שוב נכנסים כוחות ונוכחויות אלוהיים לחייו, והפעם אין לו עסקה להציע להם. הוא אינו מבקש ביטחון לעצמו, או את שמירת רכושו, או את ריכוך כעסו של אחיו. הוא מבקש רק את הברכה שאלוהים יכול להעניק, ומשאיר בידיו לתת לה כל צורה או משמעות שירצה. הפעם אינו מתמקח, אלא בוטח ועובד את אלוהים. ואז, שם, חדל שמו הישן, יעקב — העוקב, מְחַתֵּר תחת אחרים — להתאים לאיש, והוא נעשה ישראל, „נסיך אלוהים”.
וכך אלוהים מוביל אותנו משלב אחד למשנהו: מהשקפות צרות ואנוכיות על יחסינו עמו, אל השעה שבה מכל מתנותיו איננו מבקשים דבר מלבד הברכה המבטאת את שמחתו בנו ומסייעת לנו לשמוח בו.
