לפעמים לבי כבד,
מכבידים עליו פחדים ודאגות.
אז קורא לי אדוני,
״בואי, בתי, אשא את משאך.״
לפעמים שאלות מציפות את מחשבותיי,
והתשובות חמקמקות ומעיקות.
אז אני נושאת את עיניי אל אלוהיי,
נאחזת באהבתו, הפרושה מעליי.
לפעמים אני מרגישה שאני רוצה לוותר,
הדרך שלפניי נראית ארוכה וקשה.
אבל אני חושבת על דרכו של רועי,
למעני הוא נפצע.
לפעמים מחשבותיי מעורפלות,
ואני מועדת בכל צעד שאני עושה.
אך מתוך הערפל אני שומעת לחישה,
״את שלי, בטחי בי, ואמצא לך דרך.״
לפעמים נסיבות חיי נראות
קשות ולא הוגנות.
אבל אז אבי לוחש,
״יקירתי, אל תתייאשי.״
לפעמים אני מרגישה בודדה לגמרי,
הכאב שבתוכי חונק ושורף.
האדון אומר: ״בחירתי,
רק אני יכול למלא את מה שלבך כמה אליו.״
לפעמים עיניי מלאות דמעות,
ולבי מרגיש שהוא עומד להתפקע.
ואז מושיעי מזכיר לי,
שהוא עבר בדרך הזאת לפניי.
לפעמים אני דואגת ותוהה,
איך ייתכן שהדברים יסתדרו.
ובכל זאת ההבטחה עומדת בעינה: הכול יפעל לטובה,
למי שמתענג באלוהים.
לפעמים העתיד נראה מפחיד,
כלל לא כפי שקיוויתי שיהיה.
ובכל זאת אני נושאת את עיניי אל תכליתו הסופית,
בידיעה שהיא טובה יותר מזו שאליה השתוקקתי.
לפעמים אני מרגישה שנשארתי מאחור,
בעוד חייהם של אחרים נמשכים בחופשיות.
אבל אבטח בתוכניותיו של אבי,
ואצפה בשמחה ליובל הנצחי שלו!
לפעמים אני מוצאת את עצמי חולמת,
על העתיד הצפוי לי בשמים.
הו, איזה אושר יהיה,
לשמוע את המילים האלה: ״יפה עשית.״
