ברכות של אהבה משיחית לכל אחד ואחת. שנה נוספת חלפה לה, ושנה נוספת פרושה לפנינו, ואנו צריכים לנווט את דרכנו בה. מהי נקודת המבט שלנו? האם תקווה ושמחה מפעפעות בלבנו, או שהעתיד נראה קודר ומלא אסונות? האם אנו רואים את ידו הריבונית של אלוהים פועלת במצבים ובנסיבות שסביבנו, או שהעולם נראה לנו חסר שליטה?
כשאני משוחח עם אנשים מכל רחבי הארץ, נראה שיש נושא משותף שרבים מתמודדים איתו — עייפות. עייפים מההנחיות. עייפים מהסגרים. עייפים מכל המריבות והוויכוחים סביב סוגיית הקורונה. עייפים מ…
נראה שאנשים רבים פשוט ״לא רוצים לחשוב על זה״. למה? אני באמת לא בטוח מהן כל הסיבות, אבל אני בטוח שלכל אדם יש סיבה משלו. הבה נזכור שאלוהים רוצה שנהיה …עֲרוּמִים כַּנְּחָשִׁים וּתְמִימִים כַּיּוֹנִים – מתי י׳ 16.
כאן, בארצות הברית של אמריקה, עברו על הנוצרים יותר משישים שנה (מאז מלחמת העולם השנייה) של שלום ושלווה יחסיים. ברוב המקרים הניחו לנו לגדל את משפחותינו ולעבוד את אלוהי אבותינו על פי מצפוננו. נהנינו מהפרדת הדת מהמדינה, שהונהגה בראשית קיומה של ארצנו. יכולנו לעבוד בידינו ולהתפרנס. רבים מאיתנו חיו בשפע.
אולי חיינו בבועה מלאכותית. אולי הוטלנו לתחושת ביטחון כוזבת. ומה באשר לאחינו לאמונה במדינות אחרות בעולם? מהי המציאות שלהם, כשהם חיים כנוצרים אמיתיים בעולמם? נכון, יכולנו להשתמש בעושרנו ובחופש התנועה שלנו כדי לעשות הרבה טוב למען שאר העולם, שסבל קשיים רבים בשל הליכה בעקבות המשיח. אבל באיזה מחיר? מה למדו ילדינו?
לפעמים אנו שומעים על נוצרים בני הדור הראשון שהם ״בוערים באש״ למען אדונם. לפעמים הם נלהבים כל כך, עד שנוצרים בני הדור השני והשלישי חושבים שאולי נוצרים בני הדור הראשון קנאים מעט יותר מדי במאמציהם לבשר לסובבים אותם.
ומה באשר לדור הבא? הם לומדים ממישהו — על אלוהים, על עצמם ועל החיים. מה הם לומדים? וממי הם לומדים? עלינו לבחון את הדברים כדי לוודא שילדינו לומדים את שיעורי החיים באופן שיכין אותם להתמודד עם המציאות של הדברים העתידים לבוא.
וּכְשֶׁיָּשַׁב עַל הַר הַזֵּיתִים, נִגְּשׁוּ אֵלָיו הַתַּלְמִידִים לְבַדָּם וְאָמְרוּ: ״אֱמָר לָנוּ, מָתַי יִהְיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וּמַה אוֹת בּוֹאֲךָ וְקֵץ הָעוֹלָם?״ עָנָה יֵשׁוּעַ וְאָמַר לָהֶם: ״הִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא יַתְעוּ אֶתְכֶם. כִּי רַבִּים יָבוֹאוּ בִּשְׁמִי וְיֹאמְרוּ: ׳אֲנִי הַמָּשִׁיחַ׳, וְיַתְעוּ רַבִּים״ – מתי כ״ד 3–5.
זכרו שישוע עצמו הוא המדבר כאן אל חסידיו על קץ העולם. הדאגה הראשונה שלו היא שלא נוטעה. הוא אומר שההטעיה תהיה הנושא המרכזי סביב אחרית הימים. הוא אומר שרבים יבואו ויטענו שהם המשיח [או דובריו הישירים], בניסיון לזכות לאוזן קשבת, והכול כדי להטעות את השומע ולמשוך אחריהם חסידים.
אם לא עשינו זאת עד כה, עלינו בהחלט ללמד את ילדינו דברים מסוימים ומוגדרים, במילים ובמעשים: שעלינו להיות זרים וגולים בעת מסענו בחיים האלה; שאם נהיה ידידי העולם הזה, אלוהים יהיה אויבנו; ושמלכותו של ישוע אינה מן העולם הזה, ולכן ילדיו צריכים ללמוד לחיות כשגרירים בארץ זרה. ילדינו צריכים לדעת שכל מי שחי בחסידות במשיח ישוע אכן יסבול רדיפות.
רבות מן הדוקטרינות שנלמדו בכנסיות שלנו ובפעילויות של ארגונים הקשורים לכנסייה פגעו קשות בדור הבא של הכנסייה והחלישו אותו. לימדו אותנו שאפשר לחוות את ״כוח תחייתו״ בלי להיות שותפים ל״שיתוף בסבלותיו״. המשיח הסובל ותלמידיו הסובלים נדחקו הצדה לטובת הליכה אחרי ישוע שלא יניח לשום דבר רע לקרות לנו. אף שמושם דגש רב על ישוע שסבל ומת למענך, כמעט שאין — או שאין כלל — לימוד על הצורך ״לשאת את צלבו מדי יום״ וללכת אחריו.
בריאות נפשית ויציבות רגשית
לפני שנים אחדות נתקלתי בסיפורו של חייל, שלאחר תקופת שירות בעיראק התקשה להתמודד עם הפרעת דחק פוסט־טראומטית. כמובן, אני מאמין שהפרעת דחק פוסט־טראומטית אמיתית, וגם הקשיים אמיתיים, אבל כשקראתי את סיפורו של האיש הזה, חשתי תסכול גובר לנוכח היעדר התשובות שניתנו לבחור צעיר שהתמודד עם קשיים חמורים. כמה מן המאבקים הקשים ביותר שלו נבעו מזיכרונות הבזק של רגעים שבהם הרג במו ידיו כמה מאויביו. למרות כל פגישות הייעוץ שאליהן הלך, הוא פשוט לא הצליח להגיע למקום של שלווה פנימית ומנוחה. דעתו הייתה טרודה. הוא התקשה לישון. הוא התקשה להסתדר עם אחרים.
חשבתי: ״לו רק יכול היה מישהו להתייצב לצד הבחור הצעיר הזה ולשתף אותו בבשורת ישוע המשיח. לו רק היה אפשר להראות לו את האמת שבדבר אלוהים — שלקיחת חייו של אדם אחר היא חטא בעיני אלוהים (גם אם הוא אויב), ושאלוהים לא יאפשר לו למצוא שלווה בלבו עד שהעניין יטופל. וגם, שההתרגשות האמיתית היא שאם יבוא אל אלוהים בהתאם לתנאי המקרא ויחזור בתשובה על חטאו, הוא יוכל להתחיל ללכת עם אלוהים, ואלוהים יוכל להתחיל להעניק שלווה לנפשו הטרודה״.
במהלך השנים האחרונות אירעו בארצות הברית מקרי ירי המוני רבים. בכל פעם עורכים נבחרי הציבור מסיבות עיתונאים ומשתפים במחשבותיהם, בניסיון להבין אירוע טראגי נוסף שנראה בלתי ניתן להסבר. בדרך כלל לא עובר זמן רב עד שמישהו מדבר על בריאות הנפש ועל הצורך להגביר את המאמצים הציבוריים לספק רשתות ביטחון, בדיקות ואפשרויות טיפול טובות ומרובות יותר, כדי לבלום את האלימות חסרת ההיגיון הזאת.
לפני כמה שבועות אירע אירוע נורא וטראגי במדינה אחרת, לא במדינה שבה אני חי. באחת הערים הגדולות דחף גבר אישה מהרציף אל מסילת הרכבת התחתית, מול רכבת מתקרבת. היא לא שרדה. לאחר האירוע המזוויע, נבחרי הציבור הצהירו הצהרות לציבור בניסיון למנוע התפשטות של פחד בקרב הציבור. הם הסיקו שהאיש ודאי היה נסער מבחינה רגשית, ואמרו שיגבירו את המאמצים לספק רשת ביטחון לאנשים המתמודדים עם בעיות נפשיות, כדי שדברים כאלה לא יקרו שוב.
נכון, כשאנחנו מתבוננים בנושא דרך עיני העולם, זה נראה הגיוני. אבל האם זה כל העניין? האם התרגלנו, אנו הנוצרים, כל כך לדרכי העולם, עד ששכחנו עד כמה התרחקו מאמת דבר אלוהים?
אל לנו להפנות אצבע מאשימה כלפי העולם וכלפי נבחרי הציבור. האם אנחנו, ככנסייה, טובים יותר? עד כמה אנו מכירים את כתבי הקודש? עד כמה אנו מכירים את מושיענו? כשמישהו בא אלינו ומבקש שלווה ומנוחה פנימית, האם אנו יודעים לקחת אותו אל כתבי הקודש ולהוביל אותו אל ישוע, שיוכל להראות לו את הדרך אל האב?
למה אני אומר את כל זה? אם נמשיך לספק לדור הבא של הכנסייה תשובות מלאכותיות ופתרונות זמניים לבעיות החיים, הם לא יהיו מוכנים …להחזיק מעמד עד הקץ… – מתי כ״ד 13.
וְאָמַר לְכֻלָּם: ״אִישׁ אִם יִרְצֶה לָבוֹא אַחֲרַי, שֶׁיְּכַחֵשׁ לְעַצְמוֹ, וְיִשָּׂא אֶת צְלָבוֹ יוֹם יוֹם וְיֵלֵךְ אַחֲרַי. כִּי הֶחָפֵץ לְהַצִּיל אֶת נַפְשׁוֹ יְאַבְּדֶנָּה, וְהַמְאַבֵּד אֶת נַפְשׁוֹ לְמַעֲנִי, הוּא יַצִּילֶנָּה״ – לוקס ט׳ 23–24.
