רעש הצמיגים של המשאית שנסעה בשביל החצץ מילא את האוויר, בזמן שישבתי בבית וקראתי אנציקלופדיה. קפצתי על רגליי והצצתי מבעד לחלון.
אמא חזרה זה עתה ממכירה פומבית של תוצרת חקלאית בלואיסבורג, והביאה איתה כמה אפרסקים.
טרקתי את הדלת מאחוריי, רצתי על פני הדשא הירוק והסמיך וקפצתי על ארגז הטנדר שלנו.
בחלקו האחורי של הטנדר היו מונחות ארבעה ארגזים של אפרסקים. בחיוך ניצחון הושטתי יד לתוך אחד הארגזים וחיפשתי עד שמצאתי אפרסק בשל. רגע לפני שנגסתי בו, אמרה אמא: ״סטיבן, אל תאכל אפרסקים; זה יקלקל לך את ארוחת הערב.״ בצער החזרתי את האפרסק לארגז והלכתי משם לאט.
כעבור כמה שעות קרא לי אבא מרפת העגלים. ״סטיבן, לך לקטוף את הצנוניות לדוכן התוצרת שלנו בשוק של יום שישי.״
אחרי שקטפתי, שטפתי ואגדתי את הצנוניות, נשאתי אותן אל חדר הקירור הישן שבתוך האסם האדום שעל המדרון. דלת חדר הקירור חרקה כשמשכתי אותה ופתחתי אותה. שם, לאורך קירות חדר הקירור, היו מונחים ארבעת ארגזי האפרסקים המפתים. בהיתי באפרסקים, פי התמלא ריר. הנחתי במהירות את הצנוניות. אח, כמה טוב הם נראו. הרי אפרסק קטן לא יהרוס את ארוחת הערב של ילד רעב בן עשר. אמא לא תדע אם אקח רק אפרסק אחד.
עמוק בלבי התחיל להתפתח מאבק בין טוב לרע. ידעתי שלא בסדר להתגנב ולקחת, אבל האפרסקים נראו טובים מכדי לעמוד בפניהם.
אחרי שטרפתי את האפרסק, סרקתי את פנים האסם החשוך בחיפוש אחר מקום טוב להחביא בו את הגלעין. מבטי חלף על פני הבצלים שהונחו על מדפי ייבוש, ונעצר בחבילת חציר פתוחה. הבעיה היחידה הייתה שאם אשים את הגלעין מתחת לחציר, מישהו עלול למצוא אותו. ואז הבחנתי בחורים בלוחות הציפוי של האסם, בצדו המערבי. אם אדחוף את הגלעין דרך אחד החורים, הוא ייפול ליד הכביש. ואם מישהו יראה אותו, הוא יחשוב שהוא נפל מכלי רכב שעבר שם.
דחפתי את הגלעין דרך החור והצצתי החוצה כשהוא נפל ליד הכביש. באותו שבריר שנייה הרגשתי כאב צורב במצחי. נרתעתי במהירות. מעל החור היה תלוי קן של צרעות צהובות. ואז ראיתי את האשמה: היא ריחפה מעליי וניסתה לעקוץ אותי שוב. זינקתי החוצה מפתח האסם וטרקתי את הדלת בפני הצרעה.
באותו ערב המצח שלי התנפח כמו בלון, והיה לי קשה לראות בעיניים.
כעבור כמה שעות כל השאר הלכו לישון. שכבתי על הספה כדי שאמא תוכל לבדוק מדי פעם מה שלומי במהלך הלילה. אבל פשוט לא הצלחתי להירדם. הפנים שלי היו מודלקות ומגרדות, אבל הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו היה האשמה והחרטה על מה שעשיתי.
אחרי כמה שעות מייסרות אזרתי אומץ, ירדתי מהספה והתגנבתי על קצות האצבעות לחדר השינה של הוריי. הערתי אותם וסיפרתי להם את כל הסיפור... איך אכלתי את האפרסק, אחר כך ניסיתי להחביא את הגלעין, ואיך נעקצתי.
הוריי סלחו לי והחליטו שזה שיעור אחד שלא אשכח במהרה. חזרתי לספה בלב קל, נשכבתי, ומהר מאוד נרדמתי שינה שלווה.
