השעה הייתה 14:30, אחר הצהריים של יום שלישי.
״סניורה!״ קראה מקהלת קולות מעבר לגדר החיה שמקיפה את החצר שלנו. ״פתחי את השער!״
״חכו קצת,״ קראתי בחזרה. ״עוד לא שלוש.״
נשמעו מלמולים ממורמרים מעבר לגדר החיה. פניתי אל התינוקת הבוכה שלי. התיישבתי בכיסא הנדנדה כדי להניק אותה, עצמתי את עיניי והתענגתי על כל רגע של שקט לפני המהומה שעמדה לבוא.
**************
בקושי הספקנו להתמקם בחווה, וכבר מצאו אותנו ילדי השכנים. הם הופיעו — בלי הזמנה ובלי להודיע, בכל שעה ביום — ונשארו כמה שרצו. הראשונים הביאו במהרה עוד חברים להצטרף למשחק שלהם עם ילדינו וצעצועיהם של הזרים. פליידו ומשחקי שולחן העסיקו אותם, אבל איזו מהומה עשרה ילדים יכולים לעשות בבית בטון.
אחרי תסכול רב, ארנסט (בעלי) ואני סוף סוף הגענו לתוכנית… הם יכלו לבוא בשני אחר צהריים בשבוע, ולא להגיע לפני שלוש אחר הצהריים. בימי שלישי הם יכלו להישאר לארוחת ערב, אבל בימי חמישי היה עליהם ללכת עד 18:00.
היו לנו גם כללים נוספים… הילדים שלנו היו צריכים להישאר בטווח הראייה והשמיעה שלי כשהם שיחקו עם ילדי השכנים. ודלתות סגורות — בשום אופן לא. ובכל זאת, שאלות כרסמו במוחי. האם זה דבר טוב או רע? האם נצטער על כך? מה אם הם ישפיעו לרעה על ילדינו? שאלותיי הפכו לתפילה, תפילה שאלוהים שמע ממני לא מעט בחודשים האחרונים. אלוהים, תן לי חוכמה וסבלנות עם הילדים האלה היום. ואם הם משפיעים לרעה על ילדינו, אלוהים, אנא גלה לנו זאת לפני שילדינו ייפגעו.
אבל איזו הזדמנות! זו הייתה דרך אחת שבה יכולתי להגיע אל העולם, אף שהייתי אימא שנשארת בבית… קראתי להם סיפורים מהתנ״ך. לימדתי אותם שעליהם לכבד מבוגרים ולציית להם. אמרתי להם שעליהם לציית לי, בדיוק כפי שמצופה מילדיי. הזהרתי שמי שיפר את הכללים יישלח הביתה.
זיניה לא האמינה לי, עד היום שבו לא צייתה ונשלחה הביתה. אני מחייכת עכשיו כשאני נזכרת בילדה הקטנה והצרה שישבה על חומת השכנים והציצה אל החווה שלנו, שם שיחקו בני דודיה בשמחה. פעם אחת הספיקה כדי ללמד אותה; מאז זיניה צייתה.
**************
״סניורה!״ קולה של זיניה קטע את הרהוריי. ״כבר שלוש?״
פקחתי עין אחת והצצתי בשעון — 2:47.
״עוד לא!״ קראתי מהחלון. הנחתי את התינוקת בהליכון ופניתי למטבח. מה אכין להם לארוחת הערב?
**************
״זיניה, אני צריכה לבדוק את התיק שלך לפני שתלכי הביתה.״
שוב היה יום שלישי בערב, כמה חודשים לאחר מכן. מאז שזיניה התחילה להביא איתה תיק בביקוריה אצלנו, נעלמו לנו כל מיני חפצים קטנים. הערב נגלה אם החשדות שלנו מוצדקים.
עיניה המלאות אימה של זיניה פגשו את עיניי. ״רק רגע, סניורה. אני צריכה ללכת לשירותים.״
״תוכלי ללכת לשירותים אחרי שנבדוק את התיק שלך.״
״לא, סניורה, אני לא יכולה להתאפק…״ קולה דעך כשמיהרה לשירותים.
נאנחתי. כמובן, כשהיא תחזור התיק שלה יהיה ריק. חיפוש בשירותים מאוחר יותר באותו לילה גילה אוצרות שהוחבאו פה ושם.
״בואי נדבר קצת, זיניה,״ הזמנתי אותה בשבוע שלאחר מכן. זיניה ישבה על המיטה, מלפפת קצות חוטים בקשרים על כיסוי המיטה, ועיניה מביעות התגוננות ופחד. לבי נכמר על הילדה היקרה. אמה עזבה לפני שנים כדי לעבוד במדינה אחרת, והשאירה את הבנות אצל סבתן.
״לא אכפת לי מהדברים האלה שגנבת, זיניה,״ פתחתי. ״אבל זה הרגל שאת לא רוצה להתחיל בו. לאלוהים אכפת ממך…״
זו הייתה הפעם האחרונה שזיניה, אחותה ובני דודיה הופיעו אצלנו. ״סבתא שלנו כבר לא מרשה לנו לבוא,״ הם הסבירו.
אולי זו הייתה סבתא; אני חושבת שזה היה אלוהים. התפללנו רבות שהוא יבהיר לנו אם הביקורים שלהם מזיקים לילדינו ואם עליהם להפסיק לבוא. לבי נקרע בין אהבתי לילדי השכנים לבין הרצון להגן על ילדינו. כך בחר אלוהים לענות.
״תודה לך, אלוהים,״ התפללתי. ״נקבל זאת כתשובתך ולא נזמין אותם שוב. שלח אותם אלינו אם תרצה שיבואו שוב.״
**************
חלפו כמה שנים. עכשיו היה זה ג׳ון, ילד מהשכונה, שהרבה לבוא לביתנו.
״האם הוא יכול לבוא אליכם בכל יום אחרי הלימודים?״ תהו הוריו. ״אנחנו רוצים שילמד דברים טובים, במקום לשחק עם הבנים בשכונה שלנו.״
הממ. אז אנחנו אמורים לגדל את הילד בזמן ששני הוריו עובדים?
״הוא יכול לבוא בימי שלישי וחמישי אחר הצהריים,״ החליט ארנסט. ״בימים האלה אני נמצא בבית לעיתים קרובות יותר.״
ג׳ון הגיע בקביעות בימי שלישי וחמישי אחר הצהריים. הבעיה הייתה שארנסט לא יכול היה להיות שם. אחריות ומחויבויות אחרות צצו שוב ושוב ומנעו ממנו להיות נוכח כפי שרצה.
לא רציתי לנדנד לבעלי… הוא באמת רצה להיות בבית ולעבוד עם הבנים. האם לומר משהו או לא? לא נראה לי אידיאלי שילד שעדיין לא האמין במשיח יעבוד שעות עם בננו, שזה עתה נעשה נוצרי.
הזכרתי את שאלותיי בפני ארנסט, אבל בעיקר הפכתי את העניין לתפילה.
ג׳ון הפסיק לבוא. נדהמתי. חשתי צער על ג׳ון, ובכל זאת שוב הודיתי לאלוהים על תשובתו.
**************
״איך אוכל להושיט יד לילדי השכנים בלי לסכן את ילדיי שלי?״ שאלה לאחרונה חברה. היא עברה לאזור חדש ומתמודדת עם האתגר של ילדי השכנים שבאים לביתה.
אין תשובות פשוטות. גיליתי עד כמה התפילה דחופה, ועד כמה אלוהים נאמן ועונה כשאנחנו זועקים אליו לחוכמה. ייתכן שתשובתו לאחרים תהיה שונה ממה שהוא הוביל אותנו לעשות.
**************
אחות אחרת הרשתה לי לשתף בחוויה שלהם בהתנהלות מול ילדי השכנים:
אלכס ואמו גרים מעבר לכביש מאיתנו והתחילו ללכת לכנסייה זמן קצר אחרי שעברנו לכאן. אלכס בא כמעט מדי יום ולימד את הבנים שלנו ספרדית תוך זמן קצר. בתחילה הבנים חששו מביקוריו, אבל עד מהרה נעשו חברים טובים. כעבור זמן מה התחיל לפעמים לבוא גם ילד אחר מהשכונה, נילטון, וחשבנו שהוא נראה ילד הגון למדי. ואז יום אחד הצטרף ילד שלישי, חוסה. הרגשתי אי־נוחות ברורה. הגבלתי את משך הביקור, אבל לא הצלחתי להשתחרר מהתחושה הלא־נוחה. לכן, אף שחשבתי שאין לי זמן, החלטתי לעבוד בחוץ כל הזמן שהם יהיו כאן. עבדתי בקרבתם והשגחתי על המתרחש, וחשבתי שהכול בסדר. נראה היה שהם פשוט משחקים יפה יחד, ולכן הופתעתי כשחזרו הביתה לפני תום הזמן.
לא עבר זמן רב והבנים שלי נכנסו בבכי; הם הרגישו רע כל כך בגלל מה שקרה. אלכס ביקש מהם למסור פתק לחברה שלו, כי אמו לא הייתה מרוצה אילו עשה זאת. אחד הבנים האחרים סיפר להם מה הוא עושה מאחורי השיחים בבית הספר הציבורי, כדי שלא יתפסו אותו. הם ניסו לגרום לבנים שלי להבטיח שלא יספרו לי. הם לא הבטיחו, ועל כך הודיתי מאוד! אבל הם היו נסערים מאוד, כי חשבו שאלכס כבר לא יהיה חבר שלהם.
בעלי ואני דיברנו עם הבנים והבהרנו להם שפעלו נכון כשלא הבטיחו לשמור סודות. בתוך שעה באה אמו של אלכס לבקר, וסיפרנו לה על כך. היא נחרדה שבנה ניסה להעביר פתק, ובהמשך טיפלה בעניין עם בנה. שמחתי שהקשר המתהווה שלו עם הילדה מהשכונה נעצר לפני שהתקדם עוד. החברות של אלכס עם הבנים שלנו נמשכה, אבל שני הבנים האחרים גילו שהבנים שלנו סיפרו לנו עליהם, ולא באו אלינו במשך שנים לאחר מכן.
לאחרונה שאל חוסה את בננו בן השמונה אם יוכל לבוא לביתו ולשחק. אמרתי לא. סבתו באה כעבור כמה ימים, נעלבה, ואמרה שחוסה עצוב מאוד בגלל זה. הסברתי שאני מרגישה שעליי להיות תמיד עם הבנים שלי אם הוא יבוא, כי פעם אחת הוא ניסה לשכנע את בננו לשחק איתו במשחק מלחמה אלקטרוני. הסבתא הבינה והצטערה שנכדה משפיע לרעה. היא רצתה בטובתו. הזמנו אותו לבית הספר של יום ראשון, אבל הוא לא רוצה בכך. אני רק מקווה שתמיד יהיו לנו יחסים כאלה עם ילדינו, שהם ירגישו חופשיים לבוא אלינו ולא ישמרו מצבים כאלה לעצמם וירגישו אשמים.
**************
הורים נבונים מבקשים להסיר סכנות מדרכם של ילדיהם, אך לא קשיים. לאחרונה נדהמתי כשקראתי בשופטים ג׳ וגיליתי שאלוהים רצה שכמה מעמי האויב יישארו בארץ כנען. מדוע? הוא רצה שההורים ילמדו את ילדיהם מלחמה (פס׳ 2). במקום זאת, בני ישראל התיידדו עם עמי האויב והחלו להתחתן איתם. ״נראה שאנחנו חיים קרוב יותר לעולם כאן בשדה השליחות,״ שיתפה אחות אחת. ילדינו גדלים, כביכול, בחזית. יש בכך צד חיובי. נקרות בדרכם הזדמנויות רבות ״לדבר עם האויב בשער״, כשהם נשאלים במה אנחנו מאמינים ולמה. אבל כשההורים מתרשלים, או כשהילדים מרדנים, הקרבה הגדולה יותר לעולם עלולה להתגלות כהרסנית.
כשאנחנו מתחברים לאלוהים בתפילה למען ילדינו, עלינו להתחבר גם אליהם. שום כללי בטיחות נוקשים לא יוכלו להחליף קשר קרוב עם ילדכם. אמו של ילד שעבר התעללות סיפרה: ״הדרך היחידה שבה ילדכם יספר לכם מה קורה היא אם יש לכם קשר קרוב.״
אני נדהמת כשאני חושבת על אויבנו ועל חוסר היכולת שלי כאם. לפתע אני נתקפת בדחיפות להתפלל על דברים שמעולם לא עלו בדעתי כשילדינו היו עדיין קטנים. סביבנו יש מקרים של התעללות, ולעיתים ממש בקרבנו. אני מתפללת להגנת ילדינו מפני הרוע שסובב אותם ומפני הרוע שמתעורר בלבם. אני מתפללת שלא יפגמו לעולם בטוהר של אדם אחר. אני מתפללת לטוהר ביום חופתם, הן עבורם והן עבור בני ובנות זוגם לעתיד.
אני מתפללת בדחיפות, אך בביטחון. כי את זאת אני יודעת: אלוהים אוהב את ילדינו — טוהרם והגנתם חשובים לו אף יותר משהם חשובים לנו, הוריהם — הוא משתוקק שנשתף עמו פעולה בגידולם כדי שיהיו משרתים נאמנים שלו — והוא רוצה להראות את כוחו למען הורים ענווים הזועקים אליו בעוד הם מאמנים חיילים בשטח אויב. כי עיני יהוה משוטטות בכל הארץ, להראות את כוחו למען אלה שלבם שלם עמו… –דברי הימים ב׳ ט״ז:ט׳.
