ג'יימין בן השמונה לא היה חכם במיוחד. או לפחות כך אמר לו אחיו הגדול. כמעט מדי יום מצא אחיו קני דרכים להזכיר לג'יימין את חסרונותיו ולצחוק על הטעויות שלו.
״ג'יימין, אף פעם לא תהיה חכם״, אמר קני. עמוק בפנים השלים ג'יימין עם חיים של בלבול ומעידות. האם תמיד יהיה מגושם? האם תמיד יאמר דברים לא נכון? כך אמר קני.
ג'יימין האמין להטפותיו של קני באמון תמים. קני היה מבוגר ממנו בשלוש שנים, ולכן ודאי צדק. טוב, אם כך ג'יימין יהיה טיפש. קני יהיה חכם. החיים לא היו הוגנים. אבא ואמא לא אהבו את דבריו השחצניים של קני והענישו אותו בכל פעם שנכנסו באמצע אחד מנאומיו. אבל קני ידע איך לדבר בלי שישמעו אותו. וכך המשיך ללעוג לג'יימין.
סבתא אוטו צפתה בקשיים האלה מכיסא הנדנדה שלה במרפסת. היא הייתה אישה זקנה ושקטה.
״ג'יימין, אתה יודע איפה קני?״ שאלה אמא בחיוך. ״כמעט הגיע הזמן לארוחת הערב.״
״הוא הלך לבדוק את המלכודות שלו לזאבי ערבות. אלך למצוא אותו.״
קור הורגש באוויר כשצעד במעלה המדשאה, והשמש הלכה ושקעה כשחצה את גבול היער. הצללים החולפים התרוצצו על פני הגבעות. הקור גבר ככל שהתקדם פנימה בצעדים כבדים. הוא נשם את האוויר רווי הריחות והלך בעקבות קני. בסופו של דבר יוביל השביל לאחו, אבל ג'יימין קיווה למצוא את קני לפני שיצטרך להרחיק עד לשם. המלכודות השונות כבר נבדקו, ולכן ידע ג'יימין שקני עבר בדרך הזאת. ג'יימין המשיך לצעוד בנחישות. ראשו הזהוב קלט את הקרניים העייפות שנמלטו מן השמש וריצדו בין העצים. עד מהרה דעכו גם הן, והותירו אחריהן את ריחו המושקי של היער. זחלי העש הטווים קורים בסתיו כבר עשו את מלאכתם, ווילונות הקורים שלהם התנופפו מן הענפים שמעליו.
לבסוף, כשהעצים נעשו נמוכים ודלילים יותר והאחו התגלה לעיניו, ידע ג'יימין שזהו סוף מסלול המלכודות של אחיו. אם קני לא נמצא כאן, הוא לא ידע היכן עוד לחפש.
אבל קני היה שם. כשג'יימין נכנס לאחו בצעדים כבדים, ראה מימינו דמות מכווצת ומתוסכלת. קולה של הדמות נשמע מוכר. על פניה ניכר כאב. הדמות הייתה קני. ״אתה בסדר? מה קרה?״ ג'יימין הרגיש מוזר כשראה את קני מכווץ על האדמה. קני הרי היה חכם. ״דרכת בתוך מלכודת?״
״כן, ג'יימין. א..אני לא הסתכלתי לאן אני הולך. תעזור לי. בבקשה.״
ג'יימין התכופף ומצא קרסול לכוד בחוזקה בין הלסתות של מלכודת פלדה. כתם כהה כיסה את האדמה סביב קני. במהירות פתח ג'יימין בכוח זרועותיו החזקות את הלסתות. קני נחלץ והתנודד. ״אתה יכול ללכת?״
״כן. נראה לי שכן. אם תתמוך בי, אוכל להתקדם בצליעה.״
״אבא ואמא ידאגו. החמצנו את ארוחת הערב.״
ואכן, כשהאחים עשו את דרכם בחזרה דרך היער בצליעה, שמעו את קריאתו הממושכת של אביהם. ג'יימין קרא אליו בחזרה, ובתוך רגע היה אבא לצדם. הוא ראה את הקרסול והרים את קני בזרועותיו כמו כבשה פצועה. החבורה הקטנה והמוזרה מיהרה הביתה, ודלת הרשת נטרקה כשאבא חצה במהירות את המרפסת. ג'יימין הלך למבנה הרחצה וקרצף את ידיו. הוא פנה אל דלת הכניסה.
״ג'יימין.״ זאת הייתה סבתא. אור המרפסת האיר אותה בכיסא הנדנדה הישן שלה. שמיכת פוך כבדה הייתה מונחת על כתפיה.
״כן, סבתא?״
״אתה חושב שאתה לא חכם במיוחד?״
״זה מה שקני אומר.״ ג'יימין התפתל באי־נוחות.
״היית חזק מספיק כדי לפתוח את המלכודת, וקני לא היה. היית אמיץ מספיק כדי למצוא אותו בחושך. הרבה ילדים בגילך לא היו מעזים.״ ג'יימין שתק. סבתא אוטו התנדנדה עוד קצת, ואז חייכה. ״אלוהים ברא אותך כפי שאתה מסיבה מסוימת, ג'יימין. הוא ברא את קני כפי שהוא מסיבה מסוימת. יש לו תוכנית בשבילך, ומקום שרק אתה יכול למלא, אתה יודע.״
ג'יימין הסתובב ונכנס למטבח החמים. הוא חייך.
