כריתו הייתה רטובה, ודמעות המשיכו לזלוג,
הו! מתי יגיע היום? הלילה הזה לא יחלוף.
הוא קיבל החלטות; לעולם לא ישכח.
אשתו וילדיו — הו, כמה הוא מתחרט!
(לא יודעים מה יש לך עד שזה איננו.)
הוא הושיט ידו אל הבקבוק, מחכה לשחר.
הימים חלפו ובאו, והכול נדמה מטושטש.
הוא היה זקוק לתשובות, כדי לתקן את המצב.
״לך אל שכניך,״ שמע קול קטן.
״אבל הוא נוצרי!״ המחשבה נראתה אבסורדית.
״יש לו תשובות, אז אל תתמהמה!״
הוא החליט ללכת, אבל לא היום.
הוא שכב על מיטתו, ומשאו כבד מנשוא.
״לך אל שכניך, עדיין לא מאוחר מדי!״
הקריאה הייתה חזקה כל כך, שהוא קם מהרצפה,
נעל את מגפיו ופנה אל הדלת.
שכנו היה בבית, וחיוכו חם כל כך;
הוא סיפר לו על ישוע, שישנה את חייו.
דבריו נשמעו כמעט בלתי אפשריים.
הכול נעשה ברור כל כך! הוא בכה ונשבר.
אהבת האל הציפה את נפשו הנזקקת,
והוא ידע ללא ספק שנעשה שלם.
הוא מיהר להתקשר לאשתו.
״הו, אנא, חזרי הביתה, אלוהים סילק את השנאה!״
כשמשפחתו לצדו, וחטאיו בים,
הוא בקושי יכול היה לחכות להיות מי שאלוהים יצר אותו להיות.
