הכנסייה חייבת לחזור תחילה בתשובה

״את כל אשר אני אוהב אני מוכיח ומייסר; לכן היה קנאי וחזור בתשובה.״
ההתגלות 3:19

הופעת המילה ״חזור בתשובה״ במסרים לשבע הכנסיות היא יוצאת דופן באמת. המילה תשובה—בעיני הנוצרי הממוצע—קשורה בחוטאים ולא בנוצרים המתיימרים להיות מאמינים. ואף על פי כן, המילה המשמשת בכל רחבי הברית החדשה בהצגת בשורת הבשורה לחוטאים היא בדיוק אותה מילה שחוזרת בדברי אדוננו לשבע הכנסיות.

המילה ״חזור בתשובה״ מופיעה יותר משבע פעמים בשבעת המסרים הללו. היא נעדרת משניים מהם—סמירנה, הכנסייה הענייה והנרדפת, שכן כנסייה הנתונה לרדיפות היא בדרך כלל כנסייה מטוהרת; ופילדלפיה, הכנסייה הנאמנה, הכנסייה ששמרה על האמונה. שם העצם ״מטאנויה״ (תשובה) מוגדר בדרכים שונות כשינוי מחשבה, שינוי לב, שינוי גישה או שינוי כיוון.

כשמידע זה לנגד עינינו, הבה נבחן את השימושים בפועל בספר ההתגלות.

1. במסר הראשון מתוארת אפסוס ככנסייה נמרצת, העמלה בסבלנות למען אלוהים ונאמנה לחלוטין בתורתה. ״ידעתי את מעשיך, ואת עמלך ואת סבלנותך, וכי אינך יכול לשאת את הרעים; ובחנת את הטוענים כי שליחים הם ואינם, ומצאת שהם שקרנים; וסבלת, והיית סבלן, ולמען שמי עמלת ולא התעייפת. אולם יש לי נגדך זאת: עזבת את אהבתך הראשונה. זכור אפוא מהיכן נפלת, וחזור בתשובה...״
2. המסר (השלישי) לפרגמון מתלונן על כך שהם אוכלים בשר שזבחו לאלילים, על הזנות שנעשתה, ועל כך שהם מחזיקים בתורת הניקולאים השנואה. ״חזור בתשובה!״
3. גם תיאטירה ננזפת במסר הרביעי. ושוב נקראים לחזור בתשובה.
4. גם הכנסייה הגוועת של סרדיס מצווה לחזור בתשובה.
5. וגם לאודיקיה נקראת לחזור בתשובה.

לפני שניגש ליישום המסרים האלה, ראוי שנבחן את משמעות המילה ״כנסייה״, מהסיבה הפשוטה שרבים דוחים את האפשרות שהיא חלה על כנסייה נוצרית אמיתית. ״אקלסיה״, המילה שבה נעשה שימוש, יכולה להתפרש כ״אספה״ או ״כינוס של מי שנקראו לצאת״, או ״התכנסות״ במובן החיובי של המילה (כלומר, מי שכונסו יחד). היא מופיעה יותר ממאה פעמים בברית החדשה, ותמיד מתורגמת כ״כנסייה״, למעט המקרים הנוגעים לאספה האזרחית באפסוס.

בתרגום השבעים של התנ״ך משמשת המילה אקלסיה, לצד המילה היוונית לבית כנסת, לתרגום המילה העברית קהל, ועובדה זו שופכת אור נוסף על הנושא. שכן המילה קהל משמשת בתנ״ך בדרכים שונות לציון אספה שנקראה מבין ישראל או משבט, או אספה שהתכנסה לעבודת האל.

לכן, בין שנשתמש במילה ״כנסייה״ לציון כלל הכנסייה המתיימרת להאמין, ובין שנשתמש בה לציון כנסיית המאמינים בפועל, יש לקחים שאפשר ללמוד.

כשאנו לומדים את המסר לכנסיית הלאודיקאים, אנו מוצאים את המסר המיועד לנו.

מצבה של כנסיית לאודיקיה הולם בדיוק את מצבה של הנצרות בימינו.

״ידעתי את מעשיך, שאינך קר ואינך חם; הלוואי שהיית קר או חם. לכן, מפני שאתה פושר ואינך קר ואינך חם, אקיא אותך מפי. כי אתה אומר: אני עשיר, התעשרתי ואיני זקוק לדבר, ואינך יודע שאתה אומלל, מסכן, עני, עיוור ועירום...את כל אשר אני אוהב אני מוכיח ומייסר; לכן היה קנאי וחזור בתשובה. הנה אני עומד ליד הדלת ודופק; אם ישמע איש את קולי ויפתח את הדלת, אבוא אליו ואסעד עמו והוא עמי״

האם אפשר להחיל זאת על מצבם הרוחני של המאמינים? הבה נראה. ראשית, לאודיקיה הייתה אקלסיה, אספה שהתכנסה לעבודת האל. שנית, משתמע שלכנסייה הזאת היה קשר מיוחד עם האדון, בגלל המילים: ״את כל היקרים לי אני מוכיח ומייסר.״

״כי את אשר יאהב האדון יוכיח, ויכה כל בן אשר יקבל. אם אתם סובלים ייסורים, אלוהים נוהג עמכם כבנים; כי איזה בן אין אביו מייסר אותו? אך אם אין אתם נתונים לייסורים, שבהם הכול שותפים, הרי ממזרים אתם ולא בנים.״ (עברים 12: 6-9)

הדבר גורם לי לחשוב שאפשר להחיל בצדק על המאמינים את התוכחה שהופנתה ללאודיקיה. פושרות, שביעות רצון עצמית, חצי לב, נסיגה מן האמונה, פורמליזם, אדישות, צדקנות עצמית, תאוות בצע לזהב, חיי העולם הזה, גאווה, הונאה עצמית, דלות רוחנית, עיוורון וחוסר חזון, שקיפות לעיני כול—אלה הם מאפייניה של לאודיקיה, ואלה המאפיינים הרווחים כיום.

מה יחשוב אדם כלשהו על אדם יחיד שיש בו את כל המאפיינים האלה...ודאי שהוא הנסוג הגדול ביותר החי כיום! אבל בחנו את המצב באופן קולקטיבי.

• האם יש בכנסייה שלכם נוצרים פושרים?
• האם יש כאלה ששבעי רצון מעצמם?
• האם יש אדישים?
• האם יש צדקנים בעיני עצמם?
• האם יש נסוגים מן האמונה?
• האם יש פורמליסטים?
• האם יש כאלה שלבם אינו שלם?
• האם יש חמדנים הרודפים אחר ממון?
• האם יש כאלה השקועים בענייני העולם?
• האם יש גאוותנים?
• האם יש מי שמוליכים את עצמם שולל?
• האם יש מי שדלים מבחינה רוחנית?
• האם יש מי שאין להם חזון?
• האם יש חסרי בושה?

כשמחברים את כל אלה יחד, התמונה נראית די גרועה. אם רוב חברי הכנסייה שלכם חולקים את רוב הסימנים האלה של עוני רוחני, הרי שכנסייתכם היא כנסייה לאודיקאית.

ואם רוב הכנסיות במחוז שלכם נסוגו כך, הרי שכל מה שנאמר ללאודיקיה חל על סביבתכם. מה הייתם עושים עם נוצרי יחיד שנסוג כך בלבו ובחייו? תחילה הייתם מתפללים בעדו. הייתם מנסים להראות לו במה הוא זקוק לעזרה. הייתם מנסים לעורר בו דאגה לצורך שלו. הייתם מצביעים בפניו על החיים השופעים יותר. הייתם אומרים לו שגולגולתא פירושה כוח, ושישוע המשיח ישיב אותו לאיתנו.

כל מה שנאמר על יחידים תקף באותה מידה לקבוצות הגדולות יותר שבתוכן מוצאים נוצרים יחידים את מקומם. חייהם של רוב הכנסיות והאגודות נחותים מן הנורמה, צמיחתם עצורה, והם משותקים במקום להיות מלאי כוח. מה הבעיה? פשוט נסיגה כללית מן האמונה.

אגנוסטיקן אמר פעם למחבר: ״אני חושב שהייתי נוצרי [לולא הנוצרים].״ מסופר שאדם אחר, בעל השקפות קומוניסטיות, אמר לכומר: ״אני רוחש כבוד לישוע שלכם, אבל אני בטוח שאיני רואה קשר בין ישוע לבין חיי הכנסייה שלכם.״

כנסיות, וכל הקבוצות האחרות של נוצרים, דומות ליחידים—או שהן גדלות בחסד, או שהן נסוגות מן האמונה. נסיגה כזאת היא לעיתים קרובות מעגל קסמים, שכן עוני רוחני מוליד חיי עולם, וחיי העולם מביאים לעוני רוחני גדול עוד יותר.

לאט לאט הכנסייה מאבדת את אחיזתה בדברים החיוניים, נעשית מועדון חברתי, נרדמת או סוטה מן הדרך. בכל רחבי העולם אנו מוצאים כנסיות רדומות, וסביבן המונים הרעבים לבשורה. במקום לעסוק בדבר הראשון במעלה—בישור ההמונים—הן עסוקות במגוון מבלבל של בילויים, בכל דבר חוץ מן העיקר.

היטיב האדון להתערב לעיתים ולהשיב את עמו לחיים נורמליים יותר. לכך קוראים תחייה רוחנית. יש לציין שתחייה רוחנית היא עניינם של המאמינים בלבד, ואינה מסע בישור כפי שרבים חושבים, אף שפעילות כזאת להפצת הבשורה עשויה להיות התוצאה של תחייה בקרב הנוצרים.

הצורך הגדול ביותר של הכנסיות כיום הוא תחייה רוחנית.

תחייה רוחנית היא כמובן עניינם של יחידים ושל כנסיות כאחד—ובמקרים כאלה היא נקראת לעיתים קרובות ״התמסרות מלאה״, או ״לב טהור״, או ״ניצחון על החטא״. למונח עצמו אין חשיבות רבה כל כך, כל עוד אנו מכירים בכך שהחוויה היא פשוט נטישת חיים נחותים מן הנורמה לטובת החיים הנוצריים הנורמליים. זוהי תחייה רוחנית אישית.

כשאנו חוזרים לדברי הכתוב, אנו מוצאים שמסר האדון ישיר ועוצמתי. ״אני מייעץ לך...״ אין לטעות באשר לדעתו של האדון על הכנסייה הזאת. את גינויו: ״אתה אומר שאינך זקוק לדבר״, הוא משיב בהצעה לזהב טהור במקום סיגים, לבוש במקום בושה, ומשחה לריפוי העיוורון.

ושוב...תשובה! מה פירושה? היה רציני, ושנה את מחשבתך המעוותת, שנה את לבך שנסוג מן האמונה, שנה את גישתך השגויה, שנה את הכיוון המנוגד. חזור בתשובה! הדברים הבאים הם תחינה שיש בה שילוב של רוך ודחיפות: ״הנה אני עומד ליד הדלת ודופק; אם ישמע איש את קולי ויפתח את הדלת, אבוא אליו ואסעד עמו והוא עמי.״ תחינה זו, שנישאה פעמים כה רבות ובהצלחה אל חוטאים שטרם נושעו, תהיה יעילה עוד יותר בקרב המאמינים שבכנסייה.

המשיח האדון הוא העומד מחוץ לדלתה של כנסיית לאודיקיה. הוא דופק בסבלנות וברוך. מעטים שומעים אותו, ורבים מן השומעים עסוקים מדי בדברים אחרים מכדי לפתוח את הדלת. ולעיתים קרובות אחרים עומדים בדרכם של אלה המשתוקקים לפתוח את הדלת. ואף על פי כן הוא ממשיך לדפוק.

ליחיד יש כאן נחמה נפלאה. המשיח אינו אומר: ״אם תשכנע את כל השאר להכניס אותי״, אלא: ״אם ישמע איש את קולי״. האחריות האישית לתחייה רוחנית גדולה לא פחות מן האחריות האישית לישועה. הכנסת המשיח אל הלב פירושה תחייה רוחנית לאדם שעושה זאת.

אם ״תחייה רוחנית היא קבלת החיים השופעים בידי הכנסייה״, הרי שתחייה רוחנית היא גם קבלת החיים השופעים בידי היחיד. תחייה רוחנית תמיד החלה בציותם של יחידים. ארבעה צעירים, יחד עם יחידים שפעלו ברחבי הפרובינציה, התפללו עד שבאה תחיית אולסטר של 1859. אוון רוברטס ומשרתים אחרים של אלוהים, כל אחד בפני עצמו, התפללו עד שבאה תחיית ויילס של 1904. אלוהים הצית מדורות קטנות פה ושם בלבבות יחידים, וכשהן התרבו המקום כולו עלה באש. אנדרו גי, לאחר ששמע את התחינה שפאג'ט וילקס נשא בשנגחאי, לא המתין עד שסין כולה תתעורר. הוא פתח את לבו לתחייה רוחנית, ומאז אלוהים משתמש בו כמבשר תחייה. אפשר להביא עוד דוגמאות רבות.

״אם ישמע איש את קולי, אבוא אליו ואסעד עמו והוא עמי.״ תחייה רוחנית חייבת להתחיל במקום כלשהו. היא חייבת להתחיל בלב כלשהו. מי יודע, אולי היא תתחיל בך?

נוצרים רבים ממתינים להתעוררות קולקטיבית...למשהו שיקבל מיד את התווית ״תחייה רוחנית״. אלוהים ממתין להתעוררויות אישיות, והוא ממתין לך. הבט על הדברים בפרופורציה הנכונה. ״אם ישמע איש...״

הכנסייה תתעורר כאשר חבריה יתעוררו. מי יהיה בחלוץ התחייה הרוחנית? וכך נותרת העובדה שתחייה רוחנית היא הצורך הגדול ביותר הן של היחיד והן של הכנסייה. אל לנו לראות בתחייה רוחנית אירוע על־טבעי כלשהו שאין ביכולתנו להבין. תחייה רוחנית אצל היחיד היא פשוט ברכה עמוקה יותר. תחייה רוחנית בכנסייה היא פשוט ברכה עמוקה יותר. וברכה עמוקה יותר היא הגמול על צמיחה בחסד.

אנו מוצאים שקבוצות מסוימות של נוצרים ואסכולות מחשבה מסוימות מציעות נוסחה משלהן לתחייה רוחנית. אנו משוכנעים עמוקות שאמת אלוהים תמיד פשוטה—אין בה דבר מסובך. האדון מעורר את עמו בדרכים מסתוריות רבות, אך העובדה נותרת בעינה: הוא הבטיח תחייה רוחנית למבקשים אותה, למוכנים לשלם את המחיר.

כך אנו רואים את הטרגדיה הגדולה מכולן—הנסיגה המשתקת והקטלנית הזאת מיותרת לחלוטין, ואינה הכרחית כלל. בכל עת יכולים יחיד או כנסייה לקבל ״ברכה שלא יהיה די מקום להכילה״.

החטא מטעה מאוד. הנסוג מן האמונה, או הכנסייה הנסוגה, ממציאים את כל התירוצים האפשריים למצבם העגום של הנסיגה וחוסר הכוח. ייתכן שיש מידה ניכרת של פעילות—גם היא חלק מן ההעמדת פנים. הנסוגים מן האמונה רואים מעטים כל כך הטובים מהם, עד שהם מתחילים לחוש בטוחים—הם מרדימים את עצמם ונוחרים בקול רם כל כך שאינם שומעים את הקריאה ״התעוררו!״

אבל יחידים רבים חשים אכזבה וכישלון. לבם צמא לברכה עמוקה יותר. רבים עוד יותר מעמידים פנים שחייהם תקינים, אף שאינם תקינים. הם מסוכנים יותר מן הנסוגים המודעים למצבם, שכן הם מתפללים תמיד לברכה על ״מישהו אחר״, ומתעלמים מן הצורך הגדול יותר שלהם עצמם.

העמדת פנים ואכזבה—אכזבה והעמדת פנים. זה מצבם של המוני נוצרים מורעבים. המחבר זכה לראות את כוחו של אלוהים מתגלה בתחיות רוחניות אמיתיות רבות—ותמיד הבחין כי המאוכזבים זוכים להצצה בתקווה חדשה...ואילו המעמידים פנים נחשפים. ״חקרני אל, ודע לבבי; בחנני, ודע רעיונותיי; וראה אם יש בי דרך רעה, ונחני בדרך עולם.״ (תהילים 139:23)

הדבר החשוב לזכור הוא שהתשובה היא הקדמה לתחייה רוחנית. על הכנסייה לחזור תחילה בתשובה!