הסיפור הזה מתחיל בשוויץ, במאה ה-16. קבוצת מאמינים נוצרים, שחפצה לציית לישו ולחזור לתורות השליחים ולכנסייה הקדומה, נפרדה גם מהכנסייה הקתולית וגם מהכנסייה הפרוטסטנטית הנשלטת על ידי המדינה בכמה קנטונים בשוויץ. קראו להם האחים השוויצרים והם נחשבו אויבי המדינה, הן בעיני הקתולים והן בעיני הפרוטסטנטים. אויביהם כינו אותם "האנבפטיסטים" משום שסירבו לטבילת תינוקות. הם גם סירבו לשירות צבאי, בצייתם לפקודותיו של המשיח "ברכו את רודפיכם" ו"אהבו את אויביכם". רבים נעצרו, נכלאו, עונו ללא רחמים ולבסוף רבים מהם נרצחו על אמונתם מכיוון שלא חזרו מהם. בתחילת המאה ה-17, כאשר הרשויות לא יכלו לעצור את התנועה בשיטה זו, הן החלו בהחרמת בתי המאמינים, חוותיהם ורכושם, ואז גירשו אותם מתוך שוויץ.
אירופה הרסה זה עתה את עצמה במלחמת השלושים שנה (1618–1648). במקומות מסוימים, כמו בפלטצלאנד (Pfaltzland) בגרמניה, כ-70% מהתושבים מתו כתוצאה ממלחמה או ממחלה. רבות מהחוות המבוצרות (Hoffs — בתי/מחסני חווה) נשרפו והשדות נותרו בלתי מעובדים למשך שנים. באמצע המאה ה-17, הנסיך המקומי, הבוחר לודוויג, הזמין את האנבפטיסטים המגורשים לפלטצלאנד כדי לעזור לשקם את החוות בגלל המוניטין שלהם כחקלאים מצוינים ומעבדי אדמה.
בגרמניה היו שלוש כנסיות רשמיות מוכרות: קתולית, לותרנית ורפורמית. אף על פי שהאנבפטיסטים השוויצרים נדרשו מבחינה כלכלית ואמונם נסבל, כנסיותיהם לא הוכרו. היו מגבלות על כמה מהם יכלו להתכנס יחד בכל פעם, ולעתים רבות לא הותר להם לרכוש את החוות שהם שיפרו משום שהחשיבו אותם לזרים.
החוות ששויפו על ידי השוויצרים אכן שגשגו עם הזמן, חלקית בזכות שיטת סבב היבול המתקדמת שלהם, שסייעה להאכיל יותר בקר חלב ולהפיק חלב גם בחורפים. שיפור משמעותי נוסף היה הכנסת הקלובר (צמח ממשפחת הקטניות). הזרעים לו ניתנו במתנה על ידי המנוניטים ההולנדים. לאחר כ-50 שנה, השינוי שחלו האיכרים השוויצרים בחקלאות היה בולט עד ששכנים גרמנים מתוסכלים האשימו אותם ב"Ferhexing" (מונח פנסילבני-דויטש לכישוף) של האדמה (כמובן שלא היה בכך אמת). לכן, החיים בפלטצלאנד לא נהיו טובים יותר עבור האנבפטיסטים השוויצרים.
בשנת 1708 חוו חורף ארוך וקשה באופן מכאיב. היה כל כך קר עד שחלק מהשורשים המאוחסנים שלהם קפאו במרתפים הקרים. לאחר זמן מה שמעו ויליאם פן והקוייקרים על מצוקתם של האנבפטיסטים השוויצרים האלה. בשנת 1682 ניתנה לויליאם פן קולוניה בפנסילבניה והוא רצה לקיים מה שקרא לו "הניסוי הקדוש". הוא דמיין ארץ שבה כל הגזעים והדתות יוכלו לחיות יחד בשלום. היו לו עניין מיוחד בקבוצות שנרדפו על ידי כנסיות המדינה האירופיות. כקוייקר, גם הוא סבל מרדיפות בידי הכנסייה הממלכתית באנגליה. הוא קיבל בברכה קוייקרים מאנגליה, הוגנוטים מצרפת, מנוניטים מהולנד, באפטיסטים גרמנים, שוונקפלדרים ופייטיסטים מגרמניה, כמו גם אנבפטיסטים שוויצרים ויהודים מכל מקום שבו שהו או סבלו.
זהו הרקע לסיפורו של הנס גראף (גרוף) שחי בערך בין 1661–1746. הנס הוסב לאמונת האנבפטיסטים השוויצרים, אך אשתו אנה (בר) גראף נשארה בכנסייה הפרוטסטנטית הממלכתית. כשנפתחה ההזדמנות להקים מושבה בפנסילבניה, הנס רצה לנסוע, אבל אנה לא רצתה. ייתכן שתכננו שהוא ייסע קודם, יתבסס שם ואז יחזור להשיג אותה. הנס הגיע לראשונה לפנסילבניה בשנת 1696. מאוחר יותר הוביל הנס קבוצה קטנה של האנבפטיסטים השוויצרים (הנס וקריסטיאן הר, מרטין מיילין, יעקב מולר, מרטין קֶנדיג, מרטין אוברהולצר, ונדל בומן והפונקס למיניהם) לג'רמנטאון, בערך שבעה מייל צפונית לפילדלפיה באותה תקופה, שהייתה ההתיישבות הקבועה הראשונה של האנבפטיסטים בעולם החדש. רבים מהמתיישבים הראשונים היו מהולנד ומשוודיה והיו חלק מכנסיית המנוניטים של הולנד. המהגרים השוויצרים בילו את חורף 1709 בג'רמנטאון — הנשים טוווֹת עבור הרבים מהאריגים של ג'רמנטאון והגברים נסעו להתיישבות אנבפטיסטית חדשה בסקיפאק, שם למדו הרבה מהכישורים הנדרשים לחיי הגבול. נראה כי כאן הפכו האנבפטיסטים השוויצרים לראשונה לנודעים כ'מניסטים' או מנוניטים.
בשנת 1710 עברה הקבוצה לעמק קונסטוגה, שם הנס גרוף זיהה קודם לכן אדמות עשירות ומלולאות מים, 60 מיילים מערבית לג'רמנטאון ולציוויליזציה. החיים אכן היו קשים. זאבים, דובים, פנתרים, בובקאט וטורפים אחרים שפעו. היו גם איילים, ביזונים יעריים וצבי לבנים בשפע (שהם שמחו לאכול את מה שהמתיישבים שתלו). עצי אגוז ענקיים, היקורי, ערמונים, מייפלים, אורניות לבנות ואלונים, חלקם בקוטר של כ‑6 רגל ובגובה של למעלה מ‑100 רגל, כיסו חלק גדול מאדמתם החדשה (למעט כמה מרבצים פתוחים שהשאירו האמריקאים הילידים ובתי גידול ביצתיים). עצים עצומים אלה היה צריך לכרות ביד עם גרזנים ומקסים דו-אישיים. הרופא הקרוב ביותר, בית המרקחת, כלי הבניין או החנות הכללית היו 60 מיילים משם. זה היה עבודה מאתגרת ומסוכנת, אך הם היו חופשיים! חופשיים לציית למצפונם. חופשיים לעסוק בדתם. חופשיים להחזיק אדמה ביער הפראי היפה הזה. חופשיים לאהוב ולעדות לשכניהם — שבט הקונסטוגה וסוחרים צרפתים. הם קיבלו פטנט אדמה על 10,000 אקרים עבור משפחותיהם ואחרים שעשויים לבוא מאוחר יותר.
חלקית בגלל רדיפות קשות, בשנת 1710 עברה קבוצה של אנבפטיסטים שוויצרים לאזור מאנהיים שבגרמניה. שבע שנים לאחר מכן, בשנת 1717, הם חצו את האוקיינוס האטלנטי. יותר מ-60 משפחות הגיעו לעמק קונסטוגה בסתיו אותה שנה, כולל אבותיי, הנס ומגדלנה הס וגילם שלושת ילדיהם (לבסוף ברכו אותם בסך הכל ב-11 ילדים). אפשר לומר שמעתה הדרך נפתחה, והמונים של אנבפטיסטים נמלטו מאירופה אל "ארץ ההבטחה של פן". משנת 1730 ואילך, כשהיער הזה נתהדר והפך למתורבת, גם הרבה אנשים לותרנים, רפורמיים וקתולים הגיעו מגרמניה לחפש הזדמנויות כלכליות טובות יותר, ומילאו חלק זה של פנסילבניה ברבים דוברי הניב הגרמני.
נהניתי מאוד משיחה עם ההיסטוריון הבולט של מחוז לנקסטר בנושא האנבפטיסטים, אמוס הובר, בזמן שכתבתי את המאמר הזה. הוא נתן הרבה תובנות ופרטים, אך הסכמנו שלשני הצדדים קשה להרכיב את כל העובדות והפרטים מהעבר הרחוק. מתוך דלות מקורות של כמה סופרים, הסיפור הולך בערך כך:
אי-הבנה
כשנח על פניו כמה שנים ביערות פן, הנס גרוף קיבל עדכון שאשתו, אנה (בר) גרוף, שבאירופה, נפטרה. הוא התאבל מאוד, שכן לא ידע על כך ולא היה שם לקבור אותה. לאחר כמה שנים נשא לאישה את סוזנה קֶנדיג. הם גרו תחילה באזור סטראסבורג ואז בנו חווה מרשימה באזור שכיום נקרא גרופאדל. מאותו איחוד נולדו תשעה ילדים.
שנים לאחר מכן הופיעה אישה בקהילה והציגה את עצמה כגברת הנס גרוף. היא הוסבה לאנבפטיסטית באירופה ועשתה את המסע המסוכן מעבר לאוקיינוס כדי למצוא את בעלה. לפי דבריה, אישה בעלת אותו השם מתה, וההודעה שנמסרה להנס על מות אשתו הראשונה לא הייתה נכונה. הנס נבוך ומבולבל, אף על פי שהיה חף מפשע לגבי נישואיו השניים. לא היה לו רצון להיות פוליגמי או לקיים ניאוף. מנהיגי הכנסייה בגבול קיימו עיצבון ונתנו המלצה — שהאישה הצעירה, החלוצה, עם כל כך הרבה ילדים קטנים זקוקה לבעלה לפרנסותיהם. אומרים שהנס לא הרגיש ברור להישאר עם אף אחת מהן אך תמך בשתי נשותיו ובילדיהן מבחינה כלכלית. ציינו אותו כנוסע עקשן, רוכב לפילדלפיה עם פרוות ואז חזרה אל הגבול הרחב עם שמיכות, קומקומי פליז וסחורות מסחר אחרות לאמריקאים הילידים. אם שמעתם או קראתם גרסה אחרת של סיפור זה עם פרטים שונים, גם אני שמעתי. רק הנצח יגלה את כל הפרטים בדיוק.
רפואה
אשתו הראשונה של הנס בחרה לחיות כאחות רווקה בקהילת הכנסייה ההיא. במקום להיות מרירה כלפי בעלה, אלוהיה והנסיבות, בחרה בחיי שירות לשכניה. היא חיה בבית קטן, עם אסם קטן (אולי נבנה עבורה על ידי הנס) על גבעה תלולה המשקיפה על פארמסוויל, שנקראה "גבעת גב החתול". חורבות בית ואסם מאמצע המאה ה-18 היו עדיין נראות לפני פחות מ-50 שנה. נראה כי הייתה מכשירה/מיילדת עוד לפני שיגרה לארץ זו והמשיכה במקצוע זה לאחר שהייתה כאן. הייתה לה המון ניסיון בגידול עשבים ובהכנת תרופות צמחיות. Yייתכן שהיא הייתה הדמות הקרובה ביותר ל'רופא' במרחב של עשרות מיילים. לפי מה ששמעתי, הקדישה את זמנה להיות ברכה לקהילה המקומית עם ידיעתה וחכמתה הרפואית, תרופות ביתיות מעשביה ומקצועה כמיילדת. רבים מאבותינו במחוז לנקסטר לא היו שורדים את חיי המגֵן הקשים אלמלא הייתה רוח השירות וידיעת הרפואה של אחותנו היקרה הזו. מעניין שלהמשך השנים אחד מבניו של הנס מאשתו השנייה, דיוויד גרוף, נסע ללמוד רפואה. בסיום לימודיו חזר כרופא ועזר לאשתו הראשונה של אביו לשרת את המתיישבים הרבים במחוז לנקסטר שהלך וגדל במהירות.
סיפור זה מציע הצצה לכמה מהפרטים המרתקים סביב חייהם של אנבפטיסטים שמרניים ממש לפני ובמהלך הקמת אמריקה הקולוניאלית. היו קשיים בנוגע לחופש הדת והפולחן בארצות מולדתם באירופה, אבל מסעם אל מול היומיום החדש והרפתקני בארץ חופשית הציג גם אתגרים. עידוד אחד שאנו יכולים לראות בסיפור זה היה נכונותם של אנשים אלה לאפשר לעקרונותיו של אלוהים להנחות אותם בכל צעד ושעל.
