מלאך ה' חונה סביב ליראיו ומציל אותם –תהילים 34:7.
“ספרי לנו סיפור, סבתא,” התחננו שני ילדים נלהבים כשהצטופפו סביב כיסא הנדנדה שלה.
“אוי, אוי, אתם הילדים אוהבים לשמוע סיפורים, נכון?” השיבה סבתא בניצוץ בעיניה. “טוב, אספר לכם על פעם כשהייתי בערך בת שמונה, ואחותי לורי הייתה בת תשע.
גרנו בחווה ישנה, בקצה שביל קצר שהסתעף מדרך עפר. באחד הבקרים אימא קראה לנו להיכנס הביתה מהמשחק ואמרה שנגמר לה הסוכר. היא ביקשה שנלך אל גברת ברייטביל לראות אם יש לה קצת סוכר לתת לנו. תראו, כשהייתי ילדה לא היו לנו טלפונים, אז היא לא יכלה להתקשר לשכנה ולבקש ממנה. השכנים נהגו לתת זה לזה מצרכים כי גם לא הלכנו לקנות בחנות לעיתים קרובות. אז אימא נתנה לנו מכל, ויצאנו להליכה הארוכה כשאימא קראה אחרינו והזכירה לנו לא להתעכב בדרך.”
“כמה רחוק היה הבית של משפחת ברייטביל?” שאלה שרון.
“אה, היה בערך חצי מייל עד לשכנים הקרובים ביותר שלנו, משפחת ריינה, ואז עוד כרבע מייל עד לבית משפחת ברייטביל,” השיבה סבתא.
“אוי, זה רחוק. אימא בכלל לא מרשה לנו ללכת על הכביש,” הוסיף מיכה.
“אני בטוחה שאתה צודק,” הסכימה סבתא. “ואני מקווה שלעולם לא תלכו על הכביש בלי רשות ההורים שלכם. אבל הדברים היו שונים מאוד כשהייתי ילדה. גם הלכנו לבית הספר כל יום, והוא היה רחוק הרבה יותר מהחווה של משפחת ברייטביל. לכן השליחות הקטנה שעשינו בשביל אימא באותו בוקר נראתה מהנה. אבל הייתה רק בעיה אחת. בבית הקיץ של משפחת ריינה התגורר איש זקן. שמו היה פירס, והיה לו כלב תוקפני מאוד; לפחות כך הוא התנהג! החזיקו אותו מאחורי גדר תיל גבוהה שהייתה מחוברת לסככה ישנה.
כל יום כשהלכנו לבית הספר, הכלב ההוא הפחיד אותנו נורא בנביחותיו ובנהימותיו התוקפניות. אך אימא תמיד הזכירה לנו להתפלל ולזכור את הפסוק שאומר: כשאני פוחד, אבטח בך –תהילים 56:3. ובכל זאת, מיהרנו לעבור שם מהר ככל שרגלינו נשאו אותנו.
לורי ואני יצאנו בשמחה לשליחות בשביל אימא. דילגנו לאורך הדרך, מביטות באבק המסתחרר תחת רגלינו באותו בוקר קיץ חמים. הכול נראה שקט ודומם באופן יוצא דופן כשעברנו בערוץ, חצינו את הנחל המפכפך ועלינו בגבעה התלולה ממש לפני ביתו של השכן ריינה. שם לפנינו עמדה הסככה הישנה, ומצידה השני הייתה הגדר הגבוהה שמנעה מהכלב התוקפני של פירס לצאת. ליבי החל לפעום במהירות. 'אולי הכלב הרע הזה עוד לא ראה אותנו,' חשבתי בהכרת תודה כשלחשתי לעצמי שוב, 'אבטח ולא אפחד.'
פתאום הופר השקט בנביחותיו האכזריות של הכלב התוקפני ההוא כשהגיח בזינוק מעבר לפינת הסככה הישנה! לורי ואני קפאנו במקום! כשהכלב הכועס רץ לעברנו, לורי צרחה. ברגע הבא הבנתי שהיא נפלה ויושבת באמצע דרך העפר, כשידיה מאחוריה על החצץ המהודק, כפות רגליה ורגליה באוויר, בועטת שוב ושוב ומסתובבת סחור סחור בזמן שהכלב הכועס הקיף אותה, זינק לעברה ונשך נשיכות קטנות בכפות רגליה וברגליה! פחדתי כל כך. פשוט נשארתי קפואה במקום. אינני זוכרת אם צעקתי או אם התפללתי. אך פתאום נשמעה קריאה! זה היה פירס, עם שוט בידו. הוא בא בריצה מעבר לסככה ויצא אל הדרך. הוא הצליף בכלב שוב ושוב ולבסוף הצליח להרחיק אותו מלורי ולהחזיר אותו אל מאחורי הגדר, למקום שבו היה צריך להיות, בזמן שלורי ואני עמדנו שם, רועדות ובוכות מרוב הקלה.”
“וואו!” קראה שרון. “זה היה ממש מפחיד, נכון?”
“האם פירס היה צריך להיפטר מהכלב שלו?” שאל מיכה.
“כן, שרון, זה היה מאוד מפחיד,” ענתה סבתא. “ולא, מיכה, פירס לא נפטר מהכלב שלו. אנחנו הילדים היינו צריכים להמשיך לבטוח באדון הטוב שישמור עלינו בכל יום.”
“אני לא זוכרת מה קרה אחרי שפירס הרחיק את הכלב באותו יום, או אם בכלל השגנו את הסוכר בשביל אימא, אבל לעולם לא אשכח מה קרה באותו יום.
זה היה נס שלורי ואני לא נפגענו. יש פסוק בתהילים שאומר: הצל אותי מפי האריה… –תהילים 22:21. כמה אסירות תודה היינו על שניצלנו מפי הכלב! אני אוהבת לחשוב שמלאך ה' החזיק את חרבו שלופה מול פיו של הכלב בכל פעם שהוא זינק לעבר אחותי היקרה.”
