לא צריך לחפש הרבה כדי למצוא מסורת מתה. הן פזורות סביב הכנסיות כמו המצבות הישנות בבית הקברות של הכנסייה: נרקבות, מתפוררות, ובכל זאת עמוסות כל כך בזיכרונות, שאי אפשר פשוט להשליך אותן מעבר לגבעה.
אבל מה באשר למסורות חיות? כמו עצי תפוח נאמנים בשורת העצים שלאורך גדר בית הקברות, הנושאים פרי בקביעות של... מסורת, הן מברכות נשמות שוב ושוב.
איך הופכים מצבה מתפוררת לעץ תפוח חי? בשלב הזה האנלוגיה שלי מתחילה קצת להתפרק... ובכל זאת, יש אנשים שעבורם אי אפשר להחיות לעולם את המסורות הישנות, המתות והיבשות האלה: הן פשוט חייבות להיעלם! הם חוו במשך שנים מסורות מתות, יבשות וריקות, שהתחילו להעלות צחנה, והם יודעים שחיי הכנסייה לעולם אינם משגשגים כשהם חסומים במצבות של מאות שנים שחלפו.
אבל בואו, נחשוב על כך יחד. האם המסורת היא הבעיה? או שמא המוות?
לפני מספר שנים חוויתי שיעור ששינה את נקודת המבט שלי על החיים. במשך שנים רבות קראתי על כנסיות (למשל הכנסייה הקדומה והמתודיסטים הראשונים) ועל נוצרים יחידים שנהגו לצום ביום קבוע בשבוע. ״כמה פורמלי זה בוודאי,״ אמרתי לעצמי. להפוך משמעת רוחנית כמו צום למסורת שבועית?
כל מה שיכולתי לראות היו כמה מצבות מעופשות ומתפוררות בחצר כנסייה.
אבל יום אחד העניק לי האדון את היכולת לראות אמת שגאלה אותי מחשדנותי כלפי כל דבר מסורתי: המסורות הן מה שאנחנו עושים מהן.
צום פעם בשבוע ביום קבוע יכול להיות מצבה או עץ תפוח. לאחר שהשתחררתי מהפחד שלי ממסורת, אימצתי את המסורת הישנה (והיא עתיקה מאוד, וראשיתה במאות הראשונות של הכנסייה הנוצרית) של צום פעם בשבוע ביום מסוים.
והיא הייתה כמו עץ תפוח נאמן ועתיק שהניב לי ברכות רבות! המסורת נעשתה חיה!
כעת ברור לי שאוכל בקלות להפוך את המסורת הזאת למצבה. כל שעליי לעשות הוא להתחיל לקיים אותה מפני שאני חייב, ולא מפני שאני רוצה. אבל כל עוד שמרתי עליה חיה, מעולם לא התחרטתי על כך. (ואוסיף שבגלל קשיים בלוח הזמנים, לא הקפדתי לקיים אותה תמיד מאז שהתחלתי.)
אני כותב את הדברים האלה מתוך מועקה. במשך שנים רבות צפיתי באנשים מגיבים נגד מסורות בלהט של רפורמטור דתי. לפעמים, כן, מסורות אכן צריכות להיעלם. או לכל הפחות, בוודאי לא יזיק לאיש אם ייעלמו. אבל המסורת אינה תמיד הבעיה. פעמים רבות — ולמעשה, כנראה ברוב המקרים — המסורת אינה הבעיה. הבעיה נעוצה בלבם של מי שמקיימים את המסורת בחוסר חיות של בית קברות נטוש.
מה קורה כששרים מזמור גרגוריאני בכל רוחכם, כשכולכם מכוונים לשירה? הוא נעשה חי! מה קורה כשאתם נותנים נשיקה קדושה לאח, בכל הקדושה והאהבה שבלבכם? היא נעשית חיה! מה קורה כשאתם מחיים מחדש את המנהג הישן של ״סעודת האהבה״ ומקיימים אותו באהבה רבה? הוא נעשה חי!
בואו ננהג בזהירות כשאנחנו מגיבים נגד מסורות, וננהג בזהירות גם כשאנחנו משמרים אותן.
המסורות של הכנסייה הן מה שאנחנו עושים מהן. עשו זאת מפני שאתם חייבים, וזו מסורת מתה. עשו זאת מפני שאתם רוצים, והיא עשויה להפוך לברכה חיה שתלווה אתכם כל חייכם!
