לפני זמן מה, כשנסעתי ברחבי וירג'יניה, לקחתי עותק של "The Roanoke Times", שעל שערו הופיעה תמונתו של מועמר קדאפי. הם ציטטו אותו כאומר: "אני לוחם, מהפכן מן האוהלים. אסיים את חיי כקדוש מעונה." מי לא היה נוהג כך, אילו משטר בן ארבעים שנה היה נתון לאיום? אנו רואים את אותו הדבר פעמים רבות לאורך ההיסטוריה: מלכים וקיסרים משתמשים בכל האמצעים העומדים לרשותם כדי שלא יאבדו את כוחם, ויש שאף מקריבים את חייהם של מיליוני חסידים נאמנים.
הממלכות הארציות האלה, והאופן שבו הן פועלות, גרמו לי לחשוב על ממלכה אחרת (ועל שליט אחר), שגבולותיה אינם מסומנים על פני הגלובוס. העריץ הזה מניף את שרביטו על מלכים, נשיאים, עשירים ואיכרים כאחד; מעטים הם האנשים שלא ישתחוו במקדשיו. השליט הזה אינו מונע מאנשיו דבר, ואף על פי כן חסידיו לעולם אינם מאושרים באמת (למעשה, רובם אומללים למדי), ובסופו של דבר כולם יושמדו. אני שומע אתכם אומרים: "אתה ודאי מדבר על השטן." לא, שמו אינו השטן, אף שהשטן הוא יועצו.
שמו הוא העצמי! הוא חי בלב האדם. כמה מתכונותיו הן: רצון עצמי, שימור עצמי, שבח עצמי, רחמים עצמיים, יהירות עצמית ואהבה עצמית, אם למנות כמה מהן. למעשה, המילון שלי מקדיש כמעט עמוד שלם לצורות השונות שהעצמי לובש כדי לשמור על כבודו העצמי. כשמתבוננים ברשימה, אפשר למצוא כמה תכונות טובות, אך תמיד כתרופה לעצמי עצמו. ויתור על העצמי ראוי לשבח, כל עוד הוא נעשה בלי מודעות עצמית. השפלה עצמית עלולה להיות צורה של גאווה, שלעתים קרובות טועים לחשוב שהיא דבר טוב. מישהו מעיר שעשית עבודה טובה, ואתה אומר: "אה, זה לא כל כך טוב", בעודך חש סיפוק עצמי עולה בלבך משום שמישהו שם לב. מצד שני, כשמישהו מבקר את מאמציך, הצדקה עצמית ותירוצים עצמיים מתעוררים כדי להגן על העצמי.
בניגוד גמור לכל התחבולות האלה של העצמי ושל החיים למען העצמי, מושיענו החל את שהותו בקרב בני האדם באורווה דלה. זמן קצר לאחר מכן, הוריו, שחששו שהורדוס (עריץ אנוכי נוסף) יהרוג אותו, ברחו למצרים. משם חזרו לחיות בעיירה הדלה נצרת. בן הנגר הזה לא נולד לשורות האצולה או המעמד השליט של תקופתו, אלא לשורות המקופחים. "האם אין זה בנו של יוסף? האם אין אמו ואחיו עמנו?"
בהליכתו בקרב בני האדם, גילה חוסר אנוכיות אמיתי; לא ניתן היה לזהות בו שום התרוממות עצמית. הדברים שאמר במתי י״א 28–29 (בואו אליי, כל העמלים והעמוסים, ואני אתן לכם מנוחה. קחו עליכם את עולי ולמדו ממני, כי עניו אני ושפל רוח; ותמצאו מנוחה לנפשותיכם) לא נבעו מתחושת חשיבות עצמית. הם באו מתוך רצון שבני האדם יפסיקו ללכת בדרכיהם האנוכיות וייוולדו מחדש אל מלכות האלוהים, שבה העצמי חייב למות, כשהוא נצלב בתוך אלה שמתו עמו. ~
(נלקח מגיליון אפריל 2011 של Love of the Truth.)
