גאווה היא דבר שכל אדם חייב להתמודד איתו. היא נוטה להיכנס לחיינו באופן טבעי ולהישאר בהם. כמו דברים רבים אחרים, היא מטעה מאוד, משום שהעולם שבו אנו חיים מקבל אותה בדרך כלל. כיום אנשים גאים בכך שהם גאים. האמריקאים גאים בארצם, בעבודתם, בילדיהם, במדשאות שלהם, בקבוצות הספורט שלהם, בכלי הרכב שלהם, בשאיפותיהם, במטרותיהם, במראה שלהם, בחבריהם, בבתיהם — והרשימה עוד ארוכה. אם נחשוב על כך, האדם הבשרי גאה כמעט בכל דבר. אנשים עומדים ומכריזים שהם גאים ומתרברבים בהישגיהם הגדולים. אנשים רואים דבר שמישהו עשה ואומרים לו: „אתה צריך להיות גאה בעצמך!”
יש כאן בעיה אחת: אלוהים שונא גאווה! אלוהים ממש מתעב את הגאים. בספר תהילים נאמר שאלוהים יכרית …את הלשון המדברת דברי גאווה — תהילים 12:3. ובספר איוב נאמר שהוא …יביט בכל מי שגאה וישפיל אותו [יוריד אותו או ינמיך אותו] — איוב 40:11. תהילים 40:4 אומר שהוא לא יכבד את הגאים, ובתהילים 119 נאמר: גערת בגאים הארורים, הסוטים ממצוותיך — תהילים 119:21. בספר משלי אנו קוראים: יהוה יהרוס את בית הגאים… — משלי 15:25, וכן כל מי שגאה בלבו הוא תועבה ליהוה… — משלי 16:5. במלאכי נאמר ש…הנה בא היום שיבער כתנור; וכל הגאים… — מלאכי 4:1. לבסוף, יעקב אומר ש…אלוהים מתנגד לגאים, אך נותן חסד לענווים — יעקב 4:6.
כפי שאנו רואים, כתבי הקודש ברורים מאוד בנוגע לגאווה ולאנשים גאים. אין מקום לגאווה בלבנו או בחיינו. אז מה עלינו לעשות עם הדברים האלה? האם אנחנו גאים? האם אנחנו מתרברבים כמו העולם?
אני רוצה להפנות את תשומת הלב לצורה נסתרת של גאווה שעלולה לחדור לחיינו, לפעמים בלי שנבחין בכך. נקרא לה ענווה מזויפת. אם יש לנו ענווה מזויפת, האם אין היא למעשה צורה של גאווה?
נתבונן תחילה בתורה ובחסד. מי שנמצא תחת התורה אינו רוצה לעשות את מה שעליו לעשות, אלא עושה זאת בגלל התורה. למשל, התורה קובעת שאסור לנו לרצוח, אך (על פי התורה) מותר לנו לכעוס. אדם יכול לשנוא אדם אחר ואף לרצות להרוג אותו, אבל אם הוא עומד בפיתוי ולא הורג אותו, הוא אכן קיים את התורה. כיום אנשים רבים הטוענים שהם נוצרים נמצאים למעשה תחת התורה. הם עושים את כל מה שהם עושים בגלל חוק או הוראה של בעל הסמכות שלהם. אפשר לראות זאת בבירור כשאנשים דוחקים בגבולות החוק ועושים רק את המינימום הנדרש, אך עדיין מקיימים את החוק מבחינה טכנית.
כיסוי הראש הוא דוגמה טובה. אישה שרוצה לכסות את ראשה בגלל מה שמלמדים כתבי הקודש אכן תכסה את ראשה. אין צורך להזכיר לה לעשות זאת או להוכיח אותה על כך שהיא עושה זאת בחצי לב. מצד שני, יש נוצריות שמכסות את ראשן, אך הכיסוי עצמו הולך וקטן ונעשה פחות בולט. יש שאפילו מניחות אותו ממש בחלק האחורי של הראש וצובעות אותו בצבע שערן, בניסיון שלא יבחינו בו האנשים שאינם מכסים את ראשם. הדבר חושף בבירור את הלב: הן פשוט מצייתות לחוק.
אפשר להחיל את דרך החשיבה הזאת על דברים רבים. דוגמה נוספת היא קישוט והתקשטות. כתבי הקודש אומרים שההתקשטות לא צריכה להיות חיצונית. נוצרים רבים לא יתקשטו בדברים נוצצים שמושכים את העין, אך אין כללים לגבי קישוט בתים, כלי רכב וכיוצא באלה. וכך, אדם פשוט ולא מקושט יוצא מכלי הרכב המקושט שלו ונכנס לביתו המקושט מאוד. הדבר מראה היכן נמצא הלב — תחת התורה.
כעת נתבונן בחסד. זהו כוחו של אלוהים בחיי אדם. הוא גורם לאדם לאהוב באמת את אויביו ולעשות טוב למי שמתנכלים לו. הוא גורם לאדם לאהוב את אלוהיו בכל לבו ולציית למצוות אלוהים מתוך אהבה עזה אליו. אין עוד צורך בתורה, משום שהלב חדש; הוא רוצה לחיות למען אלוהים. כשמישהו עושה לך רע, אינך חושב על נקמה. למעשה, אינך אפילו כועס. אתה ברייה חדשה, ובזכות הכוח הזה — החסד מאלוהים — אתה אוהב את מי שעשה לך עוול. הסליחה אינה בעיה; עזרה לאחרים באה בטבעיות. אינך שייך לעצמך ואתה רוצה להיות כל מה שביכולתך להיות למען מושיעך, שמת למענך.
מה הקשר בין כל זה לגאווה או לענווה?
כתבי הקודש אומרים ש…התורה ניתנה באמצעות משה, אך החסד והאמת באו באמצעות ישוע המשיח — יוחנן 1:17. איננו זקוקים לרוח אלוהים בחיינו כדי לציית לתורה — אנחנו יכולים לעשות זאת בכוחות עצמנו. לכן אנחנו עלולים להתגאות בכך שאנחנו עושים דברים למען אלוהים, מפני שאנחנו עשינו אותם. כשלא נתנו לכעס שלנו להתפרץ בזמן חילוקי דעות עם שכן, אנחנו חושבים על עצמנו דברים טובים ועלולים להתגאות. אולם כשאנחנו באמת אוהבים את השכן שיש לו משהו נגדנו, איננו יכולים להתגאות, כי זה היה החסד; כוחו של אלוהים גרם לכך, ולא אנחנו. לכן אנחנו מתפעלים מאלוהים ומחסדו הרב.
יהיה זה טיפשי שאדם יתגאה בדבר שאלוהים בבירור עשה! אילו לזרוס היה מסתובב ומתרברב בכך שהוקם מן המתים, אנשים היו מטילים ספק בשפיותו ואומרים: „לא עשית כלום! ישוע הוא שעשה הכול.”
אינני מנסה לומר שהנוצרי אינו עושה דבר. לא; עלינו לציית בענווה למצוות אלוהים וללכת בדרכיו. אבל אני אומר שאיננו יכולים להתפאר בעצמנו, משום שאלוהים הוא שמאפשר לנו לציית למצוותיו.
נתבונן בסיפור המוכר של דוד וגוליית. דוד הלך אל הצבא כדי להביא אספקה לאחיו שנלחמו שם. כשהתקרב, הוא נדהם למראה עיניו: איש גדול מאתגר את עמו! דוד נראה מופתע מעט ונסער, כששאל: …מי הפלשתי הערל הזה, שהוא מעז לחרף את צבאות אלוהים חיים? — שמואל א׳ 17:26.
מה אמר לו אליאב, אחיו הבכור של דוד? „אני מכיר את גאוותך.”
אליאב חשב שגישתו של דוד נובעת מגאווה, ואפשר להבין מדוע. נער אדמוני מגיע לאחר שרעה צאן ותוהה מדוע איש אינו מטפל באיש הגדול הזה. זה נשמע קצת מוזר. אבל על מה חשב דוד? הוא חשב רק על מה שאלוהים יכול לעשות, וככל הנראה גם רצה לעשות! לרגע לא חשב שהוא עצמו יכול לעשות משהו במצב הזה.
אחר כך הביאו אותו לפני שאול המלך: שאול אמר לדוד, אינך יכול לצאת נגד הפלשתי הזה ולהילחם בו: כי אתה רק נער, והוא איש מלחמה מאז נעוריו — שמואל א׳ 17:33.
דוד השיב: … עבדך רעה את צאן אביו, ובאו אריה ודוב ולקחו שה מן העדר. יצאתי אחריו, הכיתי אותו והצלתי את השה מפיו; וכאשר קם נגדי, תפסתי אותו בזקנו, הכיתי אותו והרגתי אותו. עבדך הרג גם את האריה וגם את הדוב; והפלשתי הערל הזה יהיה כאחד מהם, מפני שחירף את צבאות אלוהים חיים — שמואל א׳ 17:34-36.
דוד בטוח מאוד בעצמו כאן, אבל למה?! דוד הוסיף ואמר: יהוה שהציל אותי מכף האריה ומכף הדוב, הוא יציל אותי מיד הפלשתי הזה… — שמואל א׳ 17:37.
ברור שביטחונו נבע מכך שיהוה נלחם למענו. דוד לא היה מוטרד מכך שהוא „רק נער”, והוא לא הבין מדוע אנשים מפקפקים בו. הוא חשב רק על מה שאלוהים עומד לעשות! אבל אליאב ראה בביטחונו של דוד גאווה. אולי אלוהים לא פעל בחייו של אליאב. אולי הוא לא הכיר את כוחו של אלוהים; לכן זה נראה בעיניו כמו גאווה טיפשית.
שאול הלביש את דוד בשריונו, שם קסדת נחושת על ראשו וגם הלביש אותו בשריון קשקשים. דוד חגר את חרבו מעל השריון וניסה ללכת, משום שלא התנסה בו קודם. דוד אמר לשאול, איני יכול ללכת עם אלה, כי לא התנסיתי בהם. ודוד הסיר אותם מעליו — שמואל א׳ 17:38-39.
לכן דוד בחר שלא ללבוש את השריון; הוא רק היה מפריע לו. במקום זאת הוא בחר כמה אבנים ואז רץ לצאת ולהילחם בענק. כמובן, גם הענק לא הבין. כאשר …ראה את דוד, הוא בז לו, כי היה רק נער… והפלשתי אמר לדוד, האם אני כלב, שאתה בא אליי במקלות? והפלשתי קילל את דוד בשם אלוהיו. והפלשתי אמר לדוד, בוא אליי, ואתן את בשרך לעופות השמים ולחיות השדה — שמואל א׳ 17:42-44.
אז אמר דוד: …אתה בא אליי בחרב ובחנית ובמגן; אבל אני בא אליך בשם יהוה צבאות, אלוהי צבאות ישראל, שאותו חירפת. היום ימסור אותך יהוה בידי, ואכה אותך… כדי שכל הארץ תדע שיש אלוהים בישראל — שמואל א׳ 17:45-46.
שימו לב למה שעשה דוד לאחר מכן. הוא הרג את הענק, כרת את ראשו והביא את ראשו לירושלים. מה אתם חושבים שאליאב חשב עכשיו? הנה האח הצעיר צועד ברחובות ירושלים עם ראשו של הענק המובס! שאול המלך קורא לדוד, והוא הולך לראות את שאול בעודו אוחז בראש הכרות.
למה דוד לא התגאה? כי הוא ידע שלא הוא עצמו עשה זאת. אלוהים הוא שעשה מעשה מופלא! דוד רק העיד על חסדו של אלוהים.
כשאנחנו עושים מעשה בכוחות עצמנו, איננו יכולים להתפאר בו, כי אנחנו עשינו אותו. זו תהיה גאווה, ולכן אנחנו שותקים וקוראים לזה ענווה, גם אם אנחנו רוצים שאחרים יראו זאת. אבל כשמדובר במעשה על־טבעי של אלוהים, עלינו להתפאר במה שאלוהים עשה! לכך אנו נקראים.
האם אלוהים פועל בחייכם? האם אינכם בטוחים אם זה אתם או אלוהים? שאלו את עצמכם: „האם אני עושה דברים שגם אנשים שאינם נשענים על אלוהים יכולים לעשות?” אם איננו עושים דבר שונה מהעולם, אלוהים אינו פועל בחיינו. זה פשוט עד כדי כך. איש אינו נהנה לכעוס. ביליתי את רוב שנות ילדותי ונעוריי בהשתתפות בשיעורים לניהול כעסים, שבהם יועצים ניסו ללמד אותנו לשלוט בכעס שלנו. לב שלא נולד מחדש יכול ללמוד להסתיר כעס, אבל רק אלוהים יכול לשנות את הלב. מעולם לא שמעתי יועץ מלמד אותנו לאהוב אנשים במקום לכעוס עליהם, כי זה בלתי אפשרי! זהו מעשה שרק אלוהים חיים יכול לעשות בחיי אדם, ובמעשה הזה עלינו להתפאר! אנחנו מעידים על שפיעת חסדו של אלוהים בחיינו. כשמישהו חושב שזו גאווה, בדיוק כמו שאליאב חשב, הסיבה היא שהוא רואה רק את פעולת התורה, שבה הכול נעשה באמצעות ניסיונותיו החלושים של האדם.
נתבונן בדוגמה שתעזור לנו להבין. אם תחליט לבנות בית, בכל יום תחגור את נרתיק המסמרים שלך ותיגש לעבודה. הדבר ידרוש ממך זמן ואנרגיה, אבל לבסוף הבית יושלם. אתה עומד יחד עם חבר לפני הבית החדש שבנית. „וואו,” הוא אומר, „הבית הזה יפהפה! נראה שהוא נבנה בצורה מושלמת!”
לחייך מאדימות מעט ואתה מתחיל להצביע על הפגמים שאתה מכיר: „לא, הוא לא מושלם, אתה רואה שם? פישלתי בגמלון הזה… והחיפוי שם… הוא לא בדיוק ישר.” אנחנו עושים זאת כי אנחנו רוצים להיות ענווים! אם היינו אומרים, „כן, זה בית יפה; עשיתי עבודה נהדרת כשבניתי אותו!” זו הייתה גאווה, נכון?
עכשיו, מה אם רצית לבנות בית והבנת שאינך מסוגל לבנות אותו; אתה זקוק לעזרתו של אלוהים. אתה מתפלל לעזרה, ואז — בום! הבית נבנה! אפילו לא חגרת את נרתיק המסמרים; הבית הופיע בדרך נס. אלוהים בנה אותו. איך הייתה מתנהלת עכשיו השיחה עם חברך? האם עדיין היית מצביע על כל הפגמים? לא! היית מתפאר בשלמותו ומכריז באומץ על מה שעשה האדון.
כשאלוהים פועל בחיינו, אין זו גאווה לספר על כך לאנשים. נדרשת ענווה כדי לומר שאנחנו לא עשינו זאת, אלא אלוהים! אבל השטן רוצה שנשתוק ונאמר שזו ענווה, כפי שאליאב רצה שדוד יעשה. אנו זקוקים כיום לגברים ולנשים שיוכלו להכריז באומץ על מה שאלוהים עושה בחייהם!
במקום זאת, נדמה שיש לנו אנשים מובסים רבים שמאמינים באמת ובתמים שדיבור בגנות עצמנו הוא מעשה ירא אלוהים, ושעלינו להתנהג כאילו אנחנו חוטאים מובסים המנסים לפלס במאבק את דרכם דרך הקיום הארצי הזה. „קום, איש אלוהים! חדל לעסוק בדברים פחותי ערך!”
אני מבין שמישהו יכול לשאול: „אז עלינו להסתובב ולהתרברב עד כמה אנחנו צדיקים?” בתשובה לשאלה הזאת, אצייר תמונה נוספת. פושע עני, שרק רחובות העיר היו לו לבית, גונב ושודד כדי להתקיים. הוא יודע שהוא אדם רע, אבל אינו מכיר דרך אחרת. יום אחד אלוהים מתגלה לאיש הזה. בסמטה חשוכה הוא חוזר בתשובה על חטאו ומוסר את חייו לאדון. אלוהים מושיע אותו, משנה אותו ומביא אותו לאמונה. הוא יוצא מהסמטה אדם חדש! יש שמחה בלבו ושלווה בנפשו!
מה אתם מצפים שהוא יספר לחבריו? אה, החיפוי שם לא ישר, החלונות קטנים מדי…
לא, בוודאי שלא! להפך, הוא יאמר: אני מושלם! אלוהים עשה מעשה גדול, הסתכלו עליי! נושעתי בכוחו של אלוהים! בדם ישוע! וכל זאת כשהוא מדלג במורד הדרך ביופי של הקדושה.
