המוות נראה ודאי, כך אמרו כל הרופאים.
האם באמת נכון היה ש״תוך ימים ימות״?
הוא לא רצה להודות בכך, אך הפחד הניע אותו.
הוא הזדקף, הרחיב כתפיים והסתיר כל דמעה.
בטרם ידע מתי יבוא קצו,
הכריז באומץ על ריבונותו שלו.
להודות בפחדו מפני הלא־נודע,
היה גרוע ממוות ומבדידות נצחית.
״איש אינו יכול לדעת את הייסורים שבתוכי!
אתנהג כאילו הכול בסדר, אסתיר את רגשותיי.
אנשים מדברים על אלוהים — כמה כעס זה מעורר!
בבקשה, לכו מכאן, או דברו על דברים אחרים!״
לבדו במיטה, מחשבותיו מתחילות לדהור.
״נמאס לי מהשעבוד; אולי יש חסד?
לא, זה לעולם לא יעבוד, בשבילי כבר מאוחר מדי.״
בגבו אל אלוהים, הוא המתין לגורלו.
המטיף לא ידע בדיוק מה לומר,
בהלוויה של האיש שבחר ללכת בדרכו שלו.
כל מה שידע הוא שהוא בחר בחירה רעה,
הקשה את לבו וחסם את קולו של אלוהים.
עכשיו כבר אי אפשר לשנות זאת; עליו לשלם את המחיר.
המוות בלע את קורבנו — נפשו אבדה לנצח.
