בסביבות שנת 1550 אירע בבישופות במברג ששתי נערות צעירות קיבלו את המשיח באמונה, נטבלו על סמך אמונתן, בהתאם לתורת המשיח, ולאחר שזנחו את החטא ביקשו להתהלך עם המשיח בחיים חדשים.
משום כך ביקשו מתנגדי הנצרות להפריע להן בהחלטתן הטובה הזאת ולכבות את כוונתן הטובה ככל שעלה בידם. לכן השליכו את שתי הכבשות הצעירות האלה לכלא, שם עינו אותן באכזריות רבה, ואף ניסו לגרום להן להתכחש לאמונתן באמצעים לא־נוצריים אחרים; אך מכיוון שהיו מבוססות היטב על המשיח, נותרו נאמנות ואיתנות לאורך כל הניסיון. (קולוסים ב׳:7; התגלות ב׳:10.)
על כן הרשויות, שבעניין זה נוהגות בדרך כלל לפי עצת נביאי השקר, דנו אותן למוות; והן שמחו ולא נרתעו. כשהובילו אותן אל מקום ההוצאה להורג, הניחו רודפיהן על ראשיהן זרי קש, כדי ללעוג להן ולהשפילן. אז אמרה האחת לחברתה: „אם האדון המשיח נשא למעננו כתר קוצים, מדוע שלא נישא גם אנו את כתרי הקש האלה לכבודו? האל הנאמן יניח בשל כך על ראשינו כתר זהב יפה וזר מפואר.” כך חיזקו שתי הנערות הצעירות האלה את נפשן בסבלנות, כדוגמת מפקדן ישוע, נותרו נאמנות עד מוות, מתו איתנות וזכו, בחסד, בכתר המפואר אצל אלוהים שבשמיים.
יריביהן של הנערות העירו שהן מתו ללא מורא ובאיתנות רבה, ושהיסוד והתשתית האמיתיים של האמונה הנוצרית היו להן במשיח ישוע גואלן, שאותו התוודו בגלוי וקראו אליו בעת צרתן, ובה מתו באיתנות ובתקווה איתנה.
המוציאים להורג התרשמו כל כך מן האופן שבו מתו, שלאחר מכן החלו לתהות אם הם עצמם אינם טועים לפני אלוהים יותר מן הנערות הצעירות האלה, אף שהנערות היו אנבפטיסטיות.
