מי שמרפה מדבר מה או עוזב אותו הוא אדם «מנותק». אף שאפשר לכנות אדם שננטש אדם מנותק, ההבדל הוא ש«נטוש» הוא סביל (הפעולה נעשתה לו), ואילו «מנותק» הוא פעיל (או חוזר, כלומר האדם עושה זאת לעצמו). אם תרצו מונח לטיני לכך, איני יכול לחשוב על מונח טוב יותר מדברי המשיח, שאמר: «כל העוזב את אביו ואת אמו וכו׳». בלטינית משתמשים ב־relinquo (לוותר). עם זאת, יש מונחים לטיניים אחרים, כגון deserere (לנטוש), renunciare (להתכחש) או dimittere (לשחרר), המתארים את Gelassenheit.
שימו לב כיצד האהבה לאישה עולה על האהבה לאב ולאם ודוחקת אותה, כפי שנאמר: «על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו». באותו אופן, אהבת אלוהים צריכה לדחוק כל אהבה והנאה שאנו חשים מטבענו כלפי הדברים שנבראו. כן, עלינו לוותר על כל הדברים שנבראו אם ברצוננו שאלוהים יהיה מגננו ושוכן בקרבנו, או אדוננו.
מ־Gelassenheit שחווים זוגות נשואים (עזיבת האב והאם כדי לדבוק בבן או בת הזוג), נוכל ללמוד כיצד עלינו להפשיט מעלינו את כל הדברים ולהתעלות מעל הנברא, אל הדברים שלא נבראו והם נעלים יותר.
על מה עלינו לוותר
שימו לב אפוא: בשום אופן אל לי לבקש את טובתי שלי. המילה «שלי» כוללת את כבודי, יתרוני, פגיעתי, רצוני, מורת רוחי, גמולי, סבלי, חיי, מותי, עצבותי, שמחתי וכל דבר שעשוי להשפיע על אדם — בין שמדובר ברכוש חומרי ובין בדברים הנוגעים לגוף או לפנימיות, כגון שכל, כוח רצון ותשוקות. כל דבר שהאגו וה«אני» עשויים להיאחז בו חייב להסתלק ולנשור, אם ברצוני להיות «מנותק».
עלינו להתמיד בדרך הזאת ולא רק להתחיל בה. עליי להיות שקוע כל כך ברצון אלוהים עד שאמות באמת לעצמי. לכן עליי לרצות להיות ממוסמר לצלב אכזרי ומביש, לירוא יראת קודש מפני «עצמי» ולהתבייש כליל במחשבותיי, בתשוקותיי ובמעשיי המרוכזים ב«עצמי», כאילו היו מידה רעה נוראה שיש להימנע ממנה, כמו שנמנעים ממורסה צהובה ומוגלתית. עליי לראות את חוסר יכולתי לעשות את הטוב, ומנגד את יכולתי ואת נטייתי לכל דבר רע, הראוי לעונש ומביש.
בקשו רק את הנחוץ
אל לי לבקש מן הדברים שנבראו דבר מלבד מה שנחוץ להישרדות. עלינו לבקש את אלוהים, אך לא לבקש את הנברא, אלא אם כן הוא משמש אותנו; ממש כשם שחולה אוכל את מזונו בחשש רב, מתוך הכרח גמור או כתרופה להישרדות, ולא לשם הנאה בלבד. אכן, אכילה ושתייה הן צורכי הגוף, אך אדם ירא אלוהים עושה זאת ביראה רבה וזוכר תמיד שאלוהים לבדו הוא שנתן לו את המזון והמשקה.
המשיח אומר בבירור: «אם אדם אינו עוזב את כל אשר לו, לא יוכל להיות תלמידי». שימו לב כמה מרה וקשה אסכולת המשיח, ואיזו אימה מעוררת היא בנו — בשכלנו, ברצוננו ובטבענו. שימו לב גם שהמשיח צדק כשאמר: «מי שאינו נושא את צלבו והולך אחריי, אינו יכול להיות תלמידי». לוקס י״ד:כ״ז המשיח מלמד ש־Gelassenheit (ניתוק) המוותר על הכול הוא צלב שעלינו לשאת מדי יום, בלי לעמוד במקום. להפך, עלינו ללכת בעקבות המשיח ולהיות במקום שבו המשיח נמצא, ברצון, במחשבה, באהבה ובתשוקה, ולסבול לימינו של אלוהים. על כל אשר לנו להתמזג ברצונו הנצחי של אלוהים ולהיות לאין.
המשיח לא דיבר על מעלה זו פעם אחת בלבד או בנאום פרידה. להפך, הוא אמר פעמים רבות — ובאחת מאמרות הסיום שלו, שוב ושוב — שעל תלמיד לנהוג כמו מי ששוקל לבנות בית או מגדל: עליו לבדוק את ארנקו או את שקיקו ולמנות את ממונו כדי לראות אם יוכל להשלים בניין כזה. כשהוא מגלה שיש בידו די יכולת, הוא מתחיל לבנות.
על כל הנוצרים לעשות כן. מי שמתכוונים להיות תלמידי המשיח חייבים תחילה לשקול ולהרהר בכל הדברים. כן, בסופו של דבר עליהם להיפרד מהם ולוותר עליהם בדרך ובכוונה של אדם המרפה לבסוף מדבר שהוא שונא ואינו רוצה עוד לקחת לעצמו. לכך קוראים renunciare (להתכחש) — להרפות לגמרי מדבר ולסלקו מעצמנו.
כל מי שמוסר כך את כל הדברים יכול להיות תלמיד ומתלמד של המשיח. על הנפש להיות «חסרת צורה», כלומר עירומה וריקה מכל הדברים שנבראו, אם ברצונה לקבל את אלוהים ולהניח לו להחזיק בה, למשול בה ולקשט אותה, ממש כמו בבריאה הראשונה (של השמים והארץ). כל עוד איננו מסוגלים להפשיט מעלינו את כל מה שנברא, אל לנו לחלום להיות תלמידי המשיח. איש אל יחשוב שאלוהים נכנס כל עוד יצורים ממלאים את הנפש, מנחמים אותה או משמחים אותה, כפי שנאמר בירמיהו ז׳:כ״ד: «הם התרחקו ממני בתשוקותיהם וברשעת לבם וסירבו לשמוע בקולי». אם נפנה גב לאדון כזה ונדחה אותו, האם עליו להפנות את פניו אלינו ולהיות נכון לקבלנו? לא. «ההפכפכים» האלה הפכו את סליחת המשיח להגרלה.
מילת הלב
אילו אהבתי דבר כלשהו מלבד אלוהים, לא הייתי אוהב את אלוהים בכל לבי. אותו מקום בלבי שאוהב דבר אחר נגרע מאלוהים; לכן איני יכול לאהוב את אלוהים בכל לבי. אהבה זו היא מילת הלב הרוחנית, כלומר כריתת כל הדברים שנבראו מן הלב. כל עוד לא הופרדו מן הלב כל הדברים שנבראו, הלב אינו מסוגל לאהוב את אלוהים בשלמות. כשהאדם מבקש עזרה, נחמה ואמון בדבר שאיננו אלוהים, לבו אינו נימול. משום כך נאמר שהאמונה מלה את הלב, מפני שהיא מרוממת את הלב לבטוח באלוהים וגוזלת ממנו את הנחמה בכל דבר אחר.
דבקות באלוהים
יש לציין עוד שאלוהים קושר ומצמיד אותנו בדבק הקרוי אהבה. לב המאמין באמת אינו דבק בדבר מלבד אלוהים, ומכיוון שאהבת אלוהים היא הדבק הקושר אותנו לאלוהים, נובע מכך שלב נימול ואוהב נטש את כל הדברים שנבראו ובאהבה אינו דבק בדבר מלבד אלוהים. יתר על כן, אהבת אלוהים אינה יכולה להיכנס ללב כל עוד אהבה, תשוקה, נחמה ואמון בכל דבר שנברא לא הסתלקו מן הלב. המילה והוצאת הנברא נועדו לכך שנאהב את אלוהים בכל לבנו, כפי שנאמר: «אלוהים ימול את לבבך למען תאהב אותו בכל לבבך». דברים ל׳:ו׳
Gelassenheit ומילת הלב הן אותו הדבר
חשבו אם אין זה אותו הדבר לומר: «איש אינו יכול לאהוב את אלוהים אלא אם לבו נימול מכל התשוקות, האמון, הנחמה והפחד מפני הדברים שנבראו», ולומר את שאומרים משה והמשיח: «אם לא נרפה מכל אשר לנו (כלומר הדברים שבהם אנו מוצאים נחמה, הנאה ואמון, או שמהם אנו פוחדים), לא נוכל להיות תלמידיו». אנו קוראים שהמשיח הזמין אנשים רבים לסעודתו, אך איש מהם לא בא, כי לכל אחד היה תירוץ. אחד קנה שדה, אחר קנה שוורים, השלישי נשא אישה, וכן הלאה. לוקס י״ד:י״ח–כ״א כולם גילו שלבם חסום ואינו נכנע, שכן לא יכלו או לא רצו לשמוע את קול אלוהים ולקבל את ההזמנה לסעודה טובה.
במשל זה המשיח גם מציין את הדברים שנבראו ועלינו לנטוש אם ברצוננו לשמוע את קולו ואת תורתו, לציית להם, ולהכיר את אלוהים ולאהוב אותו באמת. המשיח מציין שדה, שוורים ואישה. אף שאלה מייצגים את כל יתר היצורים שעלינו להרפות מהם, אזכיר עוד כמה דברים שהמשיח ציין: בתים ושדות; אחים, אחיות, אבות ואימהות, ילדים ואישה; וכן גם את נפשנו שלנו.
האני והעצמיות
אם ברצוננו להיות אנשים נכנעים ולהיות תלמידי המשיח, עלינו להרפות מהכול ולמסור את כל מה שעשוי להשפיע עלינו בכל דרך. למשל, אסור לנו לייחס לעצמנו שום דבר טוב. גם אל לנו לחמוד דבר טבעי כלשהו. אכן, אם הגעתם למצב שבו הפשטתם מעליכם את אישיותכם שלכם, אתם חופשיים מכל דבר.
אני חושב שעליי לומר שוב ש־Gelassenheit כזאת אינה שקולה להרפיה פשוטה, כאילו אדם משליך מטבע מידו. כמובן, אסור לנו להרוג את אבינו או אמנו, או להתאבד. לכן Gelassenheit זו היא ניתוק של האהבה, ההנאה, הדאגה, האמון והפחד שאנו עשויים לחוש כלפי עצמנו וכלפי הדברים השייכים לנו. בקיצור, הרפיה כזאת פירושה להשמיד את כל מה שאנחנו ולהפנות עורף לכל דבר שעשוי לעורר את חמדתנו, כדי שאלוהים לבדו יהיה אהבתנו, הנאתנו, דאגתנו, אמוננו, עזרתנו, פחדנו והכול עבורנו. אליו עלינו לדבוק!
להרפות ולתת לאלוהים לספק את צורכינו
בדומה לבעלי החיים, אנו מבקשים מזון ומשקה, ומקיימים קשר עם קרובינו. אך כנוצרים אין לנו מן המשותף עם הכופרים בכך שאנו דואגים לדברים האלה. עלינו להיות חופשיים מדאגה, כמו בעלי החיים, וליהנות ממזוננו רק כהכרח — כמו הבהמות.
ובכל זאת, אנו גרועים מסוסים ומפרדות, שכן אנו אוכלים ושותים יותר מן הדרוש וממה שמיטיב עם בריאותנו. אנו מכעיסים את אלוהים כשאנו עושים את בטננו לאלוהינו. עלינו לפקוח את עינינו, להביט בשושנים ובעצים ובעופות וללמוד מן הברואים הללו מי מלביש ומאכיל אותם, והאם הם דואגים או לא. אך מכיוון שאנו דואגים לבגדים, למקום מנוחה, למזון ולמשקה, אנו מוכרחים לדבוק בדברים שנבראו האלה. אך על כך אומר המשיח: «קטני אמונה».
כל מי שדאגה, נחמה, תשוקה ואימה אופפות אותו בכל הנוגע לכסף או למזון, חוטא נגד האמונה במידה שבה הוא דואג לכסף ולמזון. מדוע? משום שהמשיח אומר שאנו מגלים אמון וביטחון מועטים באביו שבשמים כשאנו דואגים יתר על המידה למזון, למשקה ולבגדים.
שימו לב שחטא זה (אי־כניעה לביטחון באלוהים) מצביע על לב שאינו נימול או חושף אותו, ושבגלל חטא כזה אדם חייב לשנוא את אלוהים או לפחות להזניח אותו ולחשוב שאין בו ערך או שיש בו ערך מועט. מכל זה תוכלו להסיק שעלינו לדבוק באלוהים ובמלכותו בלבד, בביטחון איתן, באהבה עזה וביראה ודאית… וכל צורכינו ייווספו לנו. מתי ו׳:ל״ג
שנוכל לתפוס בשמים.
«הרפיה» זו היא «Gelassenheit».
אל תביטו לאחור
כן, עלינו לבקש את אלוהים לבדו בנחישות ובעיניים שאינן משות, כך שנעדיף למות ולא להביט לאחור. בדומה לכך, עלינו להעדיף למות אלף פעמים ולא להתרחק מרצוננו מאלוהים אפילו פעם אחת. בכל פעם שאנו נועצים את עינינו בנכסים בני החלוף, פירוש הדבר שאנו מתרחקים מאלוהים. כך אומר זאת המשיח: «איש המניח את ידו על המחרשה ומביט לאחור אינו ראוי למלכות האלוהים». לוקס ט׳:ס״ב
שמעו אפוא, אחיי, שאיננו ראויים להיכנס לאסכולת המשיח כשאנו מביטים לאחור. הבינו שעליכם לכרות הכול, או לעקור הכול מלבכם, ועליכם לטאטא ולנקות את ביתכם אם ברצונכם להיות מתלמדי המשיח. הציבו את לוקס ט׳ ואת לוקס י״ד זה לצד זה והשוו ביניהם באמצעות שילוב משמעותם, וללא ספק תזדעזעו ותזעקו! כמה עלובים אנו! הו, כמה אנו זקוקים תמיד לסבלו של המשיח.
זכרו את אשת לוט
אשת לוט כנראה הביטה לאחור אל רכושה, הכנסתה או חבריה, בשעה שאלוהים המטיר גופרית ואש על סדום ועמורה והשמיד כל דבר שפרח. עתה, אותו הדבר שיקרה כאשר יופיע המשיח חייב להתרחש גם בקרב האדם, כשהמשיח מניח לאורו לזרוח בחשאי בלב. אם ברצוננו להיות נוצרים נכנעים, אל לנו להשתוקק לצבור רכוש ולשמור עגלות מלאות מזון. גם אל לנו להזדעזע כשהרכוש שכבר צברנו נעלם בן רגע. אף אל לנו להתנחם או למצוא נחמה ברכוש שיש לנו כעת. במקום זאת, עלינו לקבל באהבה ובהנאה את מלכות אלוהים, כלומר את רצונו הנצחי.
אל תתגאו ב־
Gelassenheit שלכם
שימו לב: כאשר אתם מכירים בדברים שהוזכרו לעיל, מודים בהם וזונחים אותם — הדברים שעלינו להתנתק מהם — אל תתנו לידיעה, להודאה ולוויתור שלכם להפוך לאהבתכם ולשמחתכם, פן תאבדו משום שאהבתם את Gelassenheit שלכם. לעיתים קרובות אדם מקבל סטירה על לחיו למען אלוהים, ומחליט שלא לנקום או להיעלב. אך הוא מאוד רוצה שיפארו את סבלנותו, או שיראו בו נוצרי בזכות סבלנותו! או שאולי הוא כועס בסתר על שהתיר לעצמו לקבל מכה בלי להשיב, אף שהיה חזק דיו להגן על עצמו, או על שהתיר לעצמו שיקראו לו חמור, בליין או איכר בלי להחזיר עלבון. אף על פי כן, הוא מתמקד בסבלו ועומד שם, נהנה ממנו ואוהב אותו, בעוד שהיה עליו לברוח גם מאהבה זו, למען אלוהים, כדי לשרת את אלוהים לבדו ולמקד את עיניו באלוהים בלבד.
הכול מסתכם בכך: כל מי שרוצים לשרת את אלוהים אינם צריכים לשרתו בחצי לב, אלא בכל נפשם ורצונם.
העצמי
מכל הדברים האלה תוכלו ללמוד את משמעות העצמי, וגם כיצד שירות אמיתי ומנותק של אלוהים נושא את עיני הנפש אל רצונו הבלתי נתפס של אלוהים, חודר אל הטוב שאין לו חקר, שהוא אלוהים עצמו, ושם אין מקום ל־אגו או לעצמי. כל עוד הנפש אינה מביטה בדבר מלבד רצון אלוהים והטוב הנצחי שהוא אלוהים, גם הלב לא יהיה מושרש בשום דבר שנברא.
בקיצור, כל מי שרוצה להיות נכנע לגמרי ולהיות אדם המנתק את עצמו חייב להפשיט מעליו את העצמי באופן מוחלט ולוותר מרצונו על האני שלו, או על הריכוז בעצמו. אז על העצמי הנכנע להתאחד עם הרצון האלוהי, כדי שלא יראה, ישמע, יטעם, ישתוקק, יבין או ירצה דבר מלבד רצון אלוהים. כל דבר שמונע מאדם לקבל את רצון אלוהים או מסיט אותו ממנו חייב להפוך למקום של עינויים.
זהו הצלב שעלינו לשאת מדי יום!
החיים החדשים במשיח
אז האגו, העצמיות או האני הבזויים, המוסרים והעזובים נעשים חיים דמויי־משיח ונוצריים. האדם מגלה שחייו אינם עוד חיים אנושיים, אלא חיים אלוהיים, ושלא אני חי, אלא המשיח חי בי. גלטים ב׳:כ׳ אם אמנם מסרנו את האגו או העצמי שלנו, אפשר לקבוע ולהחליט זאת כששום דבר אינו משמח אותנו מלבד מה שמשמח את אלוהים, וכשאיננו משתוקקים לשום דבר מן הדברים שנבראו מלבד מה שאלוהים רוצה. אז אנו מנותקים, מפני שאיננו אוהבים עוד את מה שאנחנו רוצים, אלא רק את מה שאלוהים רוצה. ואנו רוצים שכל דבר ירצה את מה שאלוהים רוצה. בכך, כלומר ברצון אלוהים, מושרשים אהבתנו, תשוקתנו, שמחתנו, תהילתנו, חיינו וישועתנו. לכן אנו מתפללים בכנות: «אדוני, ייעשה רצונך בארץ כמו בשמים! פעל בכוח רב ברצונך בכל ברואי הארץ!»
המשיח — הדרך, האמת והחיים
אלוהים שלח אלינו את המשיח בנו (שחי חיים נכנעים כאלה באופן הנעלה והטוב ביותר), להיות הדרך, האמת והחיים. לא נתעה כל עוד נלך בעקבותיו ונלך כפי שהוא הלך. משום כך עלינו לראות מה מלמדים המשיח והאמת הבלתי מעורערת.
שני סוגי זרעים
המשיח סיפר משל שבו זרע שלא מת אינו נושא פרי ונותר לבדו. לזרע כזה משווה המשיח את האדם האוהב את חייו הטבעיים אך בסופו של דבר משמיד אותם. הוא משמיד אותם בכך שהוא משאירם בחיים, כשם שגרגר אינו יכול לשאת פרי כל עוד הוא חי.
לפי זה, איננו יכולים לחיות חיים חדשים או לעשות מעשים טובים כל עוד אנו אוהבים את עצמנו. הכול אבוד וחסר ערך ואינו מאלוהים, לא משנה כמה נתפאר בו, כל עוד אנו נשארים באהבה עצמית. אלוהים מקלל עץ כזה ואת עליו ומוסר אותו לאש, מפני שאינו נושא פרי. אנו יכולים לרוץ, לעבוד, לשיר, לצום, להתפלל ולסבול צרות… אך הכול לשווא בעיני אלוהים אם נמשיך לאהוב את החיים הטבעיים.
שנאת החיים הנפשיים
לא די פשוט שלא לאהוב את החיים הנפשיים. יש להוסיף מלח חריף; שנאה וקנאה על־טבעיות צריכות לבוא במקום אהבתנו לדברים שנבראו. שם על הגרגר למות ולשאת פרי. שם חייבים למות האהבה, התשוקה, ההעדפה וכל תאוות הנפש. שם הנפש מפנה עורף ללא שוב לתשוקות הטבעיות. זוהי טבילה במותו של המשיח — החיים הישנים והטבעיים מתחברים לצלב המשיח; הם נדקרים, נהרגים ונקברים עם המשיח בטבילה, כדי לקום שוב. לא לחיים הישנים והטבעיים, אלא לחיים החדשים והבלתי טבעיים. רומים ו׳:ד׳–י״א אז יכול אדם לומר באמת: «לא עוד אני חי, אלא המשיח חי בי». גלטים ב׳:כ׳
לתשוקות הטבעיות, זו טבילה
במותו של המשיח.
יש שני סוגי חיים המתנגדים זה לזה ומתוחים זה מול זה: החיים הישנים והטבעיים, והחדשים או העל־טבעיים; חיי האדם הישן, אדם, וחיי המשיח החדש; החיים הארציים והחיים השמימיים. האהבה לחיים הישנים והנטייה אליהם באות מלמטה, מן הארץ ומן הבשר, והן ארציות ובשריות. כי הנולד מן הבשר בשר הוא. אך החיים החדשים, האהבה החדשה, הנטייה החדשה והיראה החדשה באים מלמעלה, מן השמים שבהם מתרחשת הלידה מחדש. יוחנן ג׳:ו׳
אלוהים נתן לאדם דברים כדי להשתמש בהם, לא כדי לאהוב אותם.
החיים הישנים מורכבים מאי־ציות ומרצון עצמי, ואוהבים את עצמם בכל מעשיהם; הם מתלוננים ונאנחים כשמישהו מתקרב מדי. החיים החדשים הם רצונו הטהור של אלוהים וציות לו, והם שונאים את נפשיותו של האדם על כל היבטיה הפעילים והרגשיים; הם מנשקים את מטה האב, קשה וממושכת ככל שתהיה המכתו.
סכנות חיינו
אתם יכולים לראות באיזו סכנה גדולה נתונים חיינו ועד כמה מהר אדם שאינו נכנע משמיד את נפשו. ברגע שאנו אוהבים את עצמנו ולא לשם רצון אלוהים בלבד, אנו מושחתים. אני סבור שאפשר לראות את Gelassenheit בדברי משה: «לא תעבוד ולא תחרוש בבכור שורך. לא תגוז את בכור צאנך. הם קודש לאלוהים». דברים ט״ו:י״ט מה עוד נועדו עבודת האדמה והחריש להראות לנו, אם לא שאסור לנו להשתמש במתנות אלוהים לתועלתנו? הבכורות של השוורים שייכים לאלוהים, ולכן איש לא הורשה לחרוש באמצעות בכורות שוורים.
אלוהים בורא במשרתיו את כל המתנות הטובות ואת כל מה שהוא רוצה; וכל הטוב שייך לאלוהים ולא לנו. משום כך אל לנו לשרת את עצמנו בדברים טובים, אלא לשרת בהם את אלוהים. ומה פירוש «לא תגוז את בכור צאנך», אם לא שאסור לך לבקש את טובתך, את כבודך, את תהילתך או כל דבר אחר לתועלתך האישית, בכל הדברים שאלוהים הקדיש לעצמו — כלומר בכל אשר ברא אלוהים?
אמונה
המשיח אינו מסתיר מי מסוגל להאמין. «בקשו את כבוד אלוהים, הבא מאלוהים לבדו, אם ברצונכם להאמין», אומר המשיח. כאשר תהילת אלוהים, כבודו, שבחו, רצונו ואהבתו שולטים בנו בעוצמה, האגו, האני והעיסוק בעצמנו חייבים לקמול ולהיות לאין. זהו המאפיין והטבע של האמונה עצמה — לראות את תהילת אלוהים ואת חרפתנו, את מעלתו ואת כוחו של אלוהים ואת רשעתנו וחולשתנו, את ישותו של אלוהים ואת היותנו לאין.
לכן אי אפשר להאמין ולהישאר מחוץ ל־Gelassenheit, כי את כבוד אלוהים יש לייחס לאלוהים ולא לעצמנו. במקום שאין בו Gelassenheit, אין אמונה.
אהבה טהורה
המשיח אומר גם: «אני יודע שאין בכם אהבת אלוהים, כי אתם מבקשים את כבודכם שלכם». יוחנן ה׳:מ״ד אהבת אלוהים ואהבת נפשיותנו אינן יכולות לדור יחד. ייתכן שננטוש אדמות, הורים, ילדים ואישה, ובכל זאת לא ניכנע בנפשנו. הדבר קורה כשאנו אוהבים ונהנים מן הוויתור והכניעה כשלעצמם.
עליי לאהוב כל דבר שאני אוהב למען אלוהים ומשום שהדבר רצוי בעיני אלוהים. אם אני אוהב אדם לשם ההנאה או למעני, עליי לוותר על האהבה כשהאדם הזה מתנגד לאלוהים.
הסיבה לבריאתנו
אלוהים ברא אותנו למעשים טובים, שאותם הכין כדי שנלך בהם. אפסים ב׳:י׳ אם יש בנו מחשבה טובה, רצון טוב, קיום טוב או מעשה טוב, אלוהים לבדו הוא שבראם. אין לנו זכות לתבוע אותם לעצמנו או לדמיין שאנחנו יצרנו אותם. אם אנו מייחסים לעצמנו דבר שאין לנו זכות לתבוע, אנו גונבים וגוזלים מאלוהים את אשר לו.
אי־כניעה היא גנב שודד, התובע לעצמו טוב שאינו שלו. אם אלוהים מניע אדם לעשות טוב, הדבר דומה למקל שמניעים אותו. איננו יכולים לייחס לעצמנו את מה שמתרחש באמצעות כוחו של המשיח בנו, יותר מכפי שנוכל לייחס כוח למקל מת שמזיזים אותו.
בקרוב אכתוב עוד בנושא זה. בינתיים, היו אמיצים וחזקים בכמיהתכם לאלוהים! אמן. ~
