דרורים

האם לא מוכרים שני דרורים באיסר? ואף אחד מהם לא ייפול ארצה בלי אביכם –מתי 10:29.

מבין שלל היצורים המכונפים השונים המעופפים בשמיים, הדרור נחשב בוודאי לאחד הנחותים ביותר. אנשים רואים בדרך כלל בציפורים האפרוריות האלה יצורים רועשים, מטרידים ורבים הרבה יותר מדי. הדרורים שמוצאם בצפון אמריקה הם ציפורים ביישניות של שדות ואחו. הם אינם רבים ואינם מטרידים. אך הציפורים שיצא להן שם רע כבלתי נעימות הן דרורי הבית, שמוצאם באירופה. הם הובאו לחופינו במאה התשע־עשרה, ובהיעדר גורמי בקרה טבעיים התרבו במהירות. אלה הם ה״דרורים״ הנזכרים בכתבי הקודש.

הדרורים שאליהם התייחס ישוע הם המין המוכר ביותר בעולם של דרורים, והם שייכים למשפחת האורגיים, הכוללת כמעט שלוש מאות מינים שונים. הם מסתגלים היטב כל כך למגורי בני אדם, עד שלעתים נדירות הם מתרבים הרחק ממקומות יישוב. במקום להתפעל מיכולת ההסתגלות של הדרור, אנו רואים בו מטרד. גם בימיו של המשיח לא העריכו במיוחד את הציפור הזאת, ושני דרורים נמכרו באיסר (כחצי סנט).

העניים שבעניים בישראל היו מגיעים לשוק הבשר וסוקרים את הסחורה. בשר בקר, כבש ודגים היו מעבר ליכולתם. באיסר נחושת אחד אפשר היה לקנות שני דרורים. אילו הניחו שני מטבעות על הדוכן, היו מקבלים ארבע ציפורים. אולי אז היו מביטים בעיניו של בעל החנות: האם לא מוכרים חמישה דרורים בשני איסרים… –לוקס 12:6. בדומה ל״תריסר האופה״ של ימינו, המראה השגרתי הזה חזר על עצמו פעמים כה רבות עד שהיה למסורת: הסוחר היה מוסיף אז ציפור נוספת ומגיש אותה לקונה בחינם.

סביר מאוד שבימי ילדותו של ישוע, כילד קטן להורים עניים, המראה הזה חזר לנגד עיניו שלו. הדרור החמישי, חסר הערך, צורף לעסקה כמחווה של רצון טוב וחסד. ואף על פי כן, הדרור העלוב הזה לא נפל ארצה בלי שהאב האלוהי הבחין בו. כך זרמו מפיו המילים הנעלות ומעניקות הברכה: אפילו כל שערות ראשכם מנויות. לכן אל תפחדו: ערככם רב מערכם של דרורים רבים –לוקס 12:7. זהו יסוד להבנת מחשבתו של אלוהים.

מסר הדרור פשוט, אישי, נוגע לעניין ומעורר רגש. הדברים שבני אדם רואים כפעוטים, חסרי חשיבות וזניחים, לעולם אינם נעלמים מעיני אלוהים. כל אדם המבקש לחקור את מעמקיו המאיימים של אלוהים עלול להחמיץ את פעימות לבו של האב שבשמיים. שכן מי שמבקש לצלול ולחקור את מעמקי הים חייב לעבור תחילה דרך הבועות שעל פני הגלים. גם אם אין לאדם עניין בבועות והוא בחר להתעלם מהן, דווקא האמיתות הפשוטות הן שמקנות לאלוהים את גדולתו. חסדו האינסופי של אלוהינו עטוף באריזה של דרור בית מצוי. הדבר הזה חייב לעורר את תשומת לבנו, אם אי פעם נרצה להשיג אפילו שמץ מדמותו.

הקשר המתבקש לציפור חסרת הערך הוא אדם חסר ערך. דברים רבים כל כך מעידים על חוסר הערך שלנו. בעוד שהמצאות מודרניות מרחיבות את מרחב הפעולה של האדם, יהירותו גוברת בהתמדה וחשיבותו האמיתית נשחקת. תאגידי ענק הוקמו כדי להעסיק אותו. מרכזי קניות גדולים מלבישים ומאכילים אותו. כנסיות ענק קמו כדי לנחם אותו. והעולם העצום של האינטרנט ילמד, יבדר ויבלע אותו בשלל אפשרויות עצום לכל עיסוק שיעלה בדעתו. בעולם הזה של ידע מצטבר, האדם טובע בייאוש שאין לתארו. בתחום רחב ידיים כזה הוא אינו אלא בועה על הגל, הנסחפת ללא מטרה באינסופיותו של היקום הזה.

מנהל בית לוויות ביקש מכומר לבוא ולערוך טקס הלוויה. הטקס הוכרז, השעה נקבעה והמקום צוין, וכשהכומר קם לשאת את דרשתו, לא היה שם איש מלבדו ומנהל בית הלוויות. רוב האנשים לעולם אינם חווים ייאוש חריף כל כך, אך יש מי שחווים אותו, והדבר מדגיש כי יש אנשים שנחשבים לחשובים מעט יותר מדרור, אך לא בעיני אלוהים.

כי כך אומר הרם והנישא, השוכן בנצח, ששמו קדוש: אני שוכן במקום רם וקדוש, וגם עם מי שרוחו שבורה וענווה, כדי להחיות את רוח הענווים ולהחיות את לבם של שבורי הלב –ישעיהו 57:15. בימים שבהם אנשים מחייכים ומושיטים יד לקבל מנת צ׳יפס גדולה במיוחד, 20% יותר חרדל בבקבוק, או עוד אורך בגליל נייר הטואלט… אלוהים עדיין מוקיר את הנפש.

שמחתו אינה רק במתוחכמים ובמשגשגים, אלא הוא שוכן בקרב…

…הקטנים

כאלה הם הדרורים. העיטים המהוללים מתאפיינים בכמה תכונות דוחות, כמו אכילת פגרים, ואנו בוחרים להתעלם מכך שהם עופות דורסים מבעיתים ורעבתניים. במקום זאת, מציגים אותם כסמל לעוצמה, כדי להזכיר לנו את החירות והעצמאות המפוארות.

ילדים הם ההפך. הם סמל לתמימות, לתלות ולחוסר ידע. והן [האימהות] הביאו אליו ילדים קטנים כדי שהוא [ישוע] ייגע בהם, ותלמידיו גערו במי שהביאו אותם –מרקוס 10:13. טבעי למדי שאנשים עסוקים בזים לקטנים כאלה. אצל רבות הנושאות ברחמן ילדים שטרם נולדו, החיים שבתוכן הם מטרד מכביד שאינו שווה את ההקרבה הנדרשת כדי לשמור עליו. ייתכן שנפשות אלה, מבחינת שיעורן, הן בני האדם הזוכים לבוז הרב ביותר על פני האדמה. חוקי ארצנו התירו את רציחתם אם מישהו אינו חפץ בקיומם. אך המשיח מעריך אותם אחרת. והוא לקח אותם בזרועותיו, הניח עליהם את ידיו ובירך אותם –מרקוס 10:16.

לא רק ילדים קטנים נחשבים לבזויים; כך גם מאמצים קטנים. הוספת שתי פרוטות האלמנה לאוצר משכה את תשומת לב הציבור הרחב, אך לא באופן חיובי. ואף על פי כן, אלוהים מעיד שמטבעות הנחושת הקטנים שלה הוסיפו לאוצרו יותר מכל שקי הכסף הרועשים שהידהדו במורד התעלה. ארוחת הצהריים שסיפק הנער הייתה זניחה כל כך, עד שהתלמידים אמרו: …אבל מה הם לעומת אנשים רבים כל כך? –יוחנן 6:9. למרות הכול, אלוהים לעולם לא יחמיץ דרור, וגם אינו יכול להתעלם מההקרבה הקטנה ביותר שמציעים מרצונם ילדיו הקטנים.

…המאוחרים

כאלה הם הדרורים. האם הציפורים המקומיות של צפון אמריקה אינן עולות בהרבה על החדשות שבאו לכאן? התרגלנו להעדפותינו ולמסורות שלנו, ואין לנו הערכה רבה לתרומתו של הזולת. העצל חכם בעיני עצמו יותר משבעה אנשים שיכולים לתת תשובה מנומקת –משלי 26:16. וכך גם ״הציפור המקדימה״. אנשים עומדים שעות מחוץ לחנות כדי להיות הראשונים לזכות במציאה. הם מתעלמים מכך שהרדיפה שלהם אנוכית לחלוטין, ושהם מונעים מטירוף רגשי להשיג פריט סחורה כלשהו לפני שמישהו אחר ״ייקח אותו״. החיים באמריקה מוצעים על בסיס ״כל הקודם זוכה״, והמחשבה שיש להעניק קדימות לזולת נדחית לעיתים קרובות בבוז.

אך האנוכיות הזאת אינה דבר חדש. המשיח נתקל באותה קשיות לב כשהציג להמון הדתי את ה״יין״ החדש, אך הם התעקשו שהישן טוב יותר. הוא [היה] בזוי ודחוי בידי בני אדם… –ישעיהו 53:3, ונפטרו ממנו בהזדמנות הראשונה. רבים יקדישו בשקיקה את זמנם אך ורק לכך, …לספר או לשמוע [או לקנות] דבר חדש. מעשי השליחים 17:21, כל עוד הוא משביע את סקרנותם או את תאוות בשרם. אך אם אותו דבר חדש דורש הקרבה, מחויבות או נכונות לשרת, בדרך כלל נועדה לו דחייה נחרצת. אז פטרוס פתח את פיו ואמר: אכן אני מבין שאלוהים אינו נושא פנים: –מעשי השליחים 10:34. הוא אינו בז לנוכחות הדרור, ואף לא לגוי הגס המגיע בשעה האחת־עשרה, הנתון להשגחתו האלוהית.

…הפחותים

כאלה הם הדרורים. תפוז לפזאים, מי סוכר ליונק הדבש, שורת בתי קינון לתכולית, אחוזה לסנוניות, עוגת שומן לנקרים… ורובה כדוריות לדרורים — שהרי אין להם ערך. הגישה הזאת מופנית לציפורים, אך היא גם שזורה עמוק באופן שבו אנו מעריכים בני אדם. מתייחסים לבני האדם כאל משאב. מי שמועילים זוכים להערכה רבה, אך ממי שאינם מועילים מתעלמים. אבל אלוהים אינו קובע את ערכיו על פי אמות המידה האנושיות למצוינות. העשיר והעני נפגשים: יהוה הוא יוצרם של כולם –משלי 22:2.

הקשיבו, אחיי האהובים, האם לא בחר אלוהים בעניי העולם הזה להיות עשירים באמונה ויורשי המלכות… אבל אתם בזתם לעני… יעקב 2:5-6. כאן טמון ההבדל בעיני המתבונן. כוס מים קרים שניתנה כמעשה חסד לא תיעלם מעיני אלוהים. גם שבחו של דרור לא.

הממשלות הטוטליטריות של המשטרים הקומוניסטיים היו אשמות בכך בגלוי. כל אדם שלא יכול או לא רצה לתרום לקידום החזון הפוליטי הושמד. בחברה המערבית שלנו אנו נאנחים ומקוננים על הבורות והעוול העצומים שבתחום כזה של דעות קדומות, בעוד שבתי האבות שלנו מלאים באנשים שנזנחו ונחשבים חסרי ערך ולא ראויים לזמננו ולתשומת לבנו. אנחנו עסוקים מדי בשביל ילדינו ועסוקים מדי בשביל הורינו, אך אלוהים, הצופה בכל דרור שנופל, מייחס לנחשבים פחותים ערך רב בהרבה משאנו מייחסים להם.

…חסרי הזוהר

כאלה הם הדרורים. הקיכלי אדום החזה מתגאה בחזהו האדום והקרדינל בציצתו האדומה, אך הדרור חום ואפרורי. יש בנו נטייה מולדת להתעקש על יופי. אם שערנו מאפיר, חייבים לצבוע אותו. אם שינינו עקומות, חייבים ליישר אותן. אם מכוניתנו חלודה, חייבים להחליף אותה. רוב האנשים מוקסמים עד כדי טירוף מכל דבר יפה. היופי הוא בעיני המתבונן, ואלוהינו רואה הרבה מעבר לפני השטח. …אל יהיה זה הקישוט החיצוני של קליעת השיער, ענידת זהב או לבישת בגדים; אלא האדם הנסתר שבלב, בדבר שאינו מתכלה, כלומר בקישוט של רוח ענווה ושקטה, שערכה רב בעיני אלוהים –פטרוס הראשונה 3:3-4. רבים יתאמצו במיוחד להפחית את הראוותנות החיצונית שלהם, אך ישכחו שהדגש בפסוק הוא לייפות את הלב הפנימי.

ברור שאין לאלוהים התנגדות ליופי גופני. הוא צובע את השמיים בגוונים זהובים ומקשט את הוורד באדום עז. אך יש גם דרורים שחסרים את ההדר שימשוך את הערכתם של בני האדם, ואלוהים אינו מתעלם מהם. כך גם בני האדם האלמונים עלי אדמות, שאינם יכולים לעשות יותר מלבכות לרגלי אדונם ולנגב את רגליו המלוכלכות בשיערם. ״דרורים״ בזויים אלה הם עטרות מלכותיות בכתרו של המשיח.

…האובדים

האישה שאיבדה את מטבע הכסף שלה חיפשה בבית עד שמצאה אותו, וכך גם הרועה חיפש את הטלה שאבד לו. אך החיפוש נעשה בהתאם לערך שיוחס לדבר שאבד. החברה עולה על גדותיה מרוב נפשות אובדות. הן אובדות לא רק ביחס לתוכנית הישועה של אלוהים, אלא גם חסרות כל מושג לגבי חוקי האושר. אולי, כמו הדרורים, מתעלמים מהן כי יש כל כך רבות מהן. לפעמים נפשות דואגות יוצאות מהמסלול השגור של מילים מקובלות כדי לעזור להן, אך עד מהרה נסוגות כשהניסיונות מתגלים כזעומים מכדי לשפר את מצבן. למרות הכול, אלוהים מבחין באנשים שאינם משתלבים האלה, וערכם רב בהרבה מערכם של הדרורים.

בעוד שיש המפנים את כל מרצם להפצת הבשורה אל עובדי האלילים האובדים בארצות רחוקות, יש כאן, אצלנו, דבר אבוד נוסף. זהו הכבוד וההערכה לכנסייה המקומית שאבדו. פעילויות של ארגונים חוץ־כנסייתיים, שירותים אישיים, מפגשי התבודדות רוחנית וסמינרים קוסמים לקנאים הדתיים ומלהיבים אותם, ואילו המפגשים השבועיים בכנסייה המקומית נראים רגילים ואפרוריים למדי. בעוד האדם רץ מחוף לחוף כדי למצוא את ההשראה שאבדה לו, המשיח שואל: …ובכל זאת, כאשר יבוא בן האדם, האם ימצא אמונה על הארץ? –לוקס 18:8.

…שני איסרים

ההיבט המעודד בהשוואה הזאת הוא שקל יחסית להשיג דרורים: כי העניים תמיד איתכם, ובכל עת שתרצו תוכלו להיטיב עימם… –מרקוס 14:7. וגם איסר אינו הוצאה גדולה. הדבר היחיד שעלינו לעשות הוא להתאים את סולם הערכים שלנו. אם אנו תוהים מה חשוב לנו יותר מכול, אין צורך לחפש מעבר לאיסרים שלנו. אפיקי החיים המושיטים יד לקבל את מטבעות הנחושת שלנו הם המקדשים האוחזים בידינו ובלבנו: כי במקום שבו נמצא אוצרכם, שם יהיה גם לבכם –מתי 6:21. ברגע שלבנו נפתח, ידינו בוודאי ילכו בעקבותיו. מבחינתנו, הדרור החמישי הוא אדם נזקק שהמשיח מת למענו. ייעודה הגדול של הכנסייה וקריאתה הם להושיט לב רגיש ויד מושיעה לבזויים ולמוזנחים בארצנו. עם כל הקרבה צנועה המונחת על הדוכן, אלוהים, בחיוכו הנכון תמיד, מעניק את הדרור החמישי בחינם.

–אלכס פוזי

אלכס פוזי – 1873-1908, משורר אינדיאני משבט קריק, מת כשניסה לעזור לשני אנשים לבנים לחצות את נהר נורת׳ קנדיאן שעלה על גדותיו. הוא נאחז בענף עץ עד שהגיעה עזרה, אך עד שהצליחו להשליך אליו חבל, ידיו כבר שותקו והוא לא הצליח לפתוח אותן כדי לאחוז בחבל. לכן שקע ונעלם מתחת למים, ומת בזרם.