גדלתי באותו מסגרת כנסייתית שבה נולדו וגדלו הוריי. אולם עד שהגעתי לגיל 10, הוריי החלו לדאוג לכיוון שאליו נוטים הצעירים ורצו משהו שונה לילדיהם. לכן, הוריי יצרו קשר עם כנסייה ממדינה אחרת, שעזרה להם ליצור קשרים עם כנסייה קטנה שהייתה קרובה למקום שבו גרנו.
הייתי ילד שקט ובעקשן במהותו והפכתי במהרה לנער מרדני. הוריי עשו כל מה שהם ידעו לעשות איתי באותה תקופה. אחד הדברים היה המעבר לכנסייה החדשה הזאת, מאחר שהייתה בה סביבה נעורים אדוקה יותר. לי היה קשה עם השינוי הזה. בכנסייה הישנה היו לי חברים שחשבו כמוני ותמכו בדרכי המרדנית, אך בכנסייה החדשה הייתי יותר ה"בן הרע" ולא התאקלמתי עם שאר הצעירים.
במהלך הזמן אותה כנסייה התפוררה, והורי החליטו לעבור למדינה אחרת, קרוב יותר לכנסייה יציבה יותר. כך היה, שכשהגעתי לגיל 14, בילינו את הלילה הראשון שלנו במדינה אחרת, בבית שונה, ברחוב שונה, ועם שכנים שונים. קנינו בעיר אחרת והלכנו לכנסייה אחרת, עם אנשים שהכרתי בקושי. לא אהבתי שינוי. מצאתי שאתגר לי לפגוש אנשים חדשים וליצור חברויות חדשות. נאבקתי קשות עם כל השינויים האלה, אז לא טרחתי לנסות להשתלב ולהיות חלק פעיל בחיי החדשים. במקום זאת, בניתי לאט קירות סביב חיי ולבי, תוך שאני הופך קר יותר ומרדני יותר.
ככל שהתקדמתי בגיל והתקשחתי, הוריי ניסו להתמודד איתי, אך לא רציתי שום דבר מזה. לבסוף קיבלתי עבודה ונחשפתי למוזיקת קאנטרי ולדברים העולםיים האחרים. מאחר שנהניתי לעבוד, הטמעתי את עצמי בזה ועבדתי שעות רבות. כך לא הייתי צריך להיות בקרבת המשפחה או אנשי הכנסייה, ולא הייתי צריך ללכת לפעילויות כנסייתיות. לכן התרחקתי ובודדתי את עצמי מאחרים סביבי.
אנשי הכנסייה לא ידעו כיצד להתחבר אלי; רובם פשוט השאירו אותי לעצמי. עמוק בפנים רציתי מאוד אהבה וקבלה מהמשפחה ומהכנסייה. זה גרם לי להידרדר. המשכתי לדחוס את רגשותיי ולבנות קיר סביבי, בזמן שלבי התקשה עוד יותר. עם הזמן, התרחקתי יותר ויותר מהמשפחה ומהכנסייה. הרגשתי יותר ויותר כמי שאינו משתלב חברתית ושאף אחד לא יודע מה לעשות עמו. החלטתי שאני הולך לברוח ולחיות את חיי בעצמי.
באופן כלשהו הוריי קלטו את הרעיון הזה וניסו לעשות כל מה שהם ידעו לעשות כדי לעזור לי, אך שמרתי טינה על כך. כשאני מסתכל אחורה, אני יודע ללא ספק שהם עשו זאת מתוך אהבה ודאגה, אך היה חוסר גדול בקשר בינינו. לכן המשכתי להתקשות ולהתקפא.
בקיץ שבו הייתי בן 17, שליח/משרת מבקר ("מייק") ומשפחתו באו לכנסייתנו לפגישות. הכרתי אותם משנים קודם לכן ובאופן כלשהו דרך אינטראקציה שלנו במהלך הפגישות לבי החל להתרכך ולהיפתח. אינני לגמרי בטוח מדוע, אך מסיבה כלשהי החלטתי שאני רוצה ללכת ולבלות את החורף אצלם. אז, הוריי יצרו קשר איתם, והוחלט שאוכל להישאר אצלם כמה חודשים.
התוכנית שלי הייתה להעביר כמה חודשים הרחק מהכל ואז לשוב הביתה כשתהיה לי כמעט 18. ברגע שאהיה בן 18 הייתה כוונתי לעזוב את הבית ולעשות את דרכי. הייתי בטוח שאף אחד לא יכול לעצור אותי כי אהיה בגיל החוקי. אולם, לאלוהים היו תוכניות שונות...
באופן כלשהו "מייק" שכנע אותי להצטרף לשבוע פגישות במדינה אחרת. בזמן שהיינו שם, אינני זוכר שהשכנוע היה חזק יותר מאשר בכל פעם אחרת. אולם, בערב אחד אחרי השירות הוא שאל אותי אם רציתי להיות נוצרי ולקבל מחילה על חטאי. אינני זוכר מה עניתי לו, אך שוחחנו זמן מה. הוא הוביל אותי דרך הברית החדשה, עוזר לי לראות מה אלוהים אומר על כל זה; ואז התפללנו. כשקמנו מהתפילה, אינני יכול לומר שמשהו גדול קרה, אבל זו בוודאות הייתה הלילה שבו מצאתי את הישועה! באותו לילה משהו השתנה בלבי. ידעתי שמעכשיו אני רוצה לעשות את רצון ה'. ידעתי שמטרת הסיום בחיי היא לרוץ את המרוץ היטב ולסיים בניצחון. זה מה שעזר לי לאורך השנים.
ב-31 ביולי 2011 נטבלתי על סמך הודאת אמונתי. השנים שאחר כך בהחלט לא היו קלות. אפילו אומר שלפעמים זה נראה שקשה יותר מאשר בשנים לפני התשובה שלי. מתוך כבוד לאחרים, אינני מרגיש שיכול לשתף הכל שאירע במהלך השנים, אך אשתדל לשתף כמה נקודות עיקריות. אפשר לדמיין שבעזרת הקירות שבניתי סביבי והנוחות שמצאתי בזה, השנים שאחרי תשובתי היו מלאות עליות ומורדות כשניסיתי ללמוד מחדש כיצד לקשר עם מאמינים אחרים ואנשים בכלל.
למרות שפניתי אל אלוהים לבקש מחילת חטאי והקדשתי את חיי ללכת אחריו, היו לי הרבה הרגלים ישנים של ייחוס לאחרים בדרכים שגויות שעדיין נדרשו לקדש. הדברים בבית המשיכו להשתפר אך עדיין היה מקום להתקדמות, מה שהוסיף למתח. ככל שעברו השנים, רמת המתח שלי המשיכה לעלות. לא ידעתי מה לעשות אתו, לכן פניתי לנטילת מינונים גבוהים של NoDoz® עם משקה אנרגיה לפני שהלכתי לישון, בניסיון להרגיע את עצבי כדי שאוכל להירדם (אל תנסו זאת בבית, זה מסוכן). למחרת הייתי קם ומתמודד עם הכל שוב. שנה שלמה רוב השנה נאבקתי במחשבות של אי רצון להמשיך בחיים. בזמן הזה היה לי חבר קרוב שנתן לי תמיכה רבה. אני מאמין שהמגע הקבוע שהיה לי עם חבר קרוב זה, התפילות של אחרים ונאמנותו של אלוהים שעבדו יחד מנעו ממני לעשות משהו שבו הייתי מתחרט לאחר מכן.
היה לי חבר קרוב אחר שעבר גם הוא הרבה אך נראה כי הוא מוצא את תשובות אלוהים למאבקי החיים. היינו יוצאים לארוחת ערב, מבלים יחד ומשוחחים על קשיי החיים. אני זוכר פעמים שבהן הייתי יורד מרכבו והדמעות זלגו על פניו כי הוא לא היה בטוח אם אצליח לעבור את זה. אחר כך הוא נסע למשימה בשדה למשך שנתיים כדי ללמד אנגלית.
אינני בטוח מה התרחש בחייו אך יום אחד קיבלנו ידיעה שהוא נעדר. לבסוף שמענו ממנו; הוא היה בסדר וחי שוב בארצות הברית. ליבי היה קרוע... אחד המעטים שהיו לי כחברים, עכשיו הפנה עורף למה שהוא פעם האמין בו ולמה שהוא פעם ניסה לשכנע אותי בו. ובכל זאת הנה אני, עדיין נאבק... מדוע לא פשוט לוותר על המאבק...? למה לא לחיות את החיים הקלים...? ככל שעבר הזמן, המשכתי לכמוה לאהבה ולקבלה. לפעמים המאבק, הכאב והכמיהה נראו כמעט בלתי נסבלים. אך ידעתי עמוק בפנים שויתור איננו מה שאני רוצה. זה לא יביא את התוצאה הסופית שאני רוצה. שוב באמצעות העידוד והמגע הקבוע עם חברי הקרוב, תפילות אחרים ונאמנותו של אלוהים, המשכתי לדחוף קדימה.
בחור צעיר אחר החל להתעניין בחיי ובסופו של דבר הפכנו לחברים קרובים. הוא ואשתו היו עידוד גדול עבורי. אז, בעקבות כמה חילוקי דעות עם הכנסייה, הם התסיסו ועזבו את הכנסייה. הם נשלכו הרבה ממה שעומד היה להם פעם. כך שוב מצאתי את עצמי עם חבר קרוב שהפנה עורף למה שבעבר עמד בשבילו. מה התועלת? מדוע החיים צריכים להיות כל כך קשים? אולי גם אני צריך להרים ידיים... אבל לא רציתי לזרוק לגמרי את אלוהים החוצה. אולי אוכל למצוא כנסייה פחות קפדנית. שוב הגעתי להכרה שזה לא באמת מה שאני רוצה. הכיוון הזה לא יקח אותי לאן שאני רוצה ללכת. אז שוב באמצעות העידוד והמגע הקבוע עם חברי הקרוב, תפילות אחרים ונאמנותו של אלוהים, המשכתי לדחוף קדימה. בזמנו זה היה קשה, אך כשאני מסתכל לאחור, אני רואה שלמדתי רבות מכל מה שעברתי.
בסתיו 2015 נסעתי למדינת וושינגטון בעקבות הזדמנות עבודה. כשהלכתי לשם, היו דברים שקורים בכנסיית הבית שהקשו עלי. בגלל כל הלחץ שעמד בפניי, הרגשתי מיואש לגבי חיי הכנסייה, הנצרות וחיים בכלל. לא רציתי לנטוש את הנצרות שלי, אך תהיתי, "האם זה באמת מה שכולו קשור?" "מדוע אנשים פשוט לא יכולים להסתדר?" האם זה באמת מה שאלוהים חשב בעבור עמו? אם אנו "משיחים קטנים" כפי שאנו טוענים להיות, האם לא היינו צריכים לדעת להסתדר? האם לא היינו צריכים להיות אלו ששמחים ומלאי חיים?
נסעתי לוושינגטון עם מחשבות כאלה בראשי. בזמן שהייתי שם, נכחתי בכנסייה שהייתה גם מקראית וגם רוחנית. קשה לתאר את כל מה שקרה במוחי, בלבי ובחיי במהלך ששת החודשים ההם. אך עזבתי משם וחזרתי הביתה עם כוח וחזון מחודשים.
עלינו להיות אור העולם! עלינו להיות בעלי מה להציע לאחרים! עלינו לדעת להסתדר בינינו! כן, אנו עוברים זמנים קשים באופן אישי ובאופן קולקטיבי ככנסייה, אך אם נלחם את המאבק הטוב של האמונה, אם נסיים את דרכנו, אם נשמור את האמונה, שמורה לנו הכתר של הצדק. נלחמתי את המלחמה הטובה, סיימתי את המרוץ, שמרתי את האמונה. מעתה שמורה לי הכתר של הצדק, אשר ייתן לי ה׳ — השופט הצדיק — ביום ההוא; ולא לי לבדי, כי אם גם לכל האוהבים את הופעתו. נלחמתי את המלחמה הטובה, סיימתי את המרוץ, שמרתי את האמונה — 2 טימותיוס 4:7-8.
* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *
15 ביוני 2018, בשעה 16:40. צריחת המנסר של שירותי החירום חתכה את אחר הצהריים השקט כשהיא קרקלה לחיים. "התהפכות רכב יחיד ברחוב 'גינגקו', אפשרי לכידה," היה הפרסום שחזר. כשנכנסנו לזירה, ישבה שם צעירה שנראתה באמצע העשרים לחייה והייתה חבולה בגלוי. עם דם ודמעות זורמים על פניה, חזרה על המשפטים הללו, "אני לא רוצה למות... אני לא מוכנה למות... אולי אני לא אראה יותר את התינוק שלי." כששניות הפכו לדקות, החובשים ניסו להרגיע את עצביה החרדתיים. חיפשנו ברכב המעוך ובאזור הסמוך אחר התינוק החסר לכאורה. כל הזמן היא ישבה שם עם קמטי דאגה ופחד. דמעות ודם זלגו על פניה, והיא חזרה על, "אולי אני לא אראה את התינוק שלי יותר... אני לא רוצה למות... אני לא מוכנה למות."
כמגיבים ראשונים, כל מה שמצאנו היה כיסא רכב שלא הותקן כראוי, ללא ראיה לתינוק בכל מקום. כשהצוות האמבולנס קשר אותה על הסלאינג והעמיסוה באמבולנס, היא עדיין חזרה על, "איפה התינוק שלי...? אני לא מוכנה למות... אני לא רוצה למות... אולי אני לא אראה את התינוק שלי יותר."
כשהעזבתי את הזירה באותו ערב, עם התמונה והביטויים האלה רצות במוחי, נחתו עלי שתי מחשבות רציניות. אם זה הייתי אני, ששרדתי בדרך נס תאונה וישבתי שם לצד רכבי, בקושי צלול, עם דם זורם על פניי, מה הייתי אומר? במה ייזכרו החובשים וצוות החילוץ ממני? האם הייתי מוכן למות? האם הייתי ברור מול ה'?
* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *
כנוצרים, מתי בפעם האחרונה עזרנו למישהו להכין את נפשו למות? כמאמינים שנגאלו מהאסון ומהכאוס של חיי חטא (ראו 1 קורינתים 6:9-11), עלינו …להיות תמיד מוכנים לתת תשובה לכל אדם המבקש מכם סיבת התקוה שבתוככם בענווה ויראת כבוד: –1 פטרוס 3:15.
בסתיו 2018, אלוהים פתח בפני דלת עבורי לעבור לכנסייה במדינה אחרת שבה מצאתי יציבות. כאן הביא אלוהים בחורה אדוקה לחיי, ונשאנו ב-30 בנובמבר 2019. הנישואים והאחים שסבבו אותי עם חניכה, רחמנות ותמיכה בתפילה עזרו לי לגדול באדון במישורים רבים.
השהות כאן עוררה בי חזון מחודש להיות אור העולם. היום אני מודה שאלוהים לא הניח לי ללכת. ככל שהמשכתי להיאבק במלחמה הרוחנית, אלוהים המשיך לתת לי כוח וחכמה לעשות את הדבר הנכון הבא. עם כל ניצחון, כוחי הלך והתחזק. התקרבו אל אלוהים, והוא יתקדם אליכם... –יעקב 4:8. אני מודה לאלוהים שנתן לי נצחון ולעזור לי למצוא את מקור האהבה, הביטחון והמטרה הסופיים שלי — אדוני ומושיעי, ישוע המשיח.
