לפני שחזרתי בתשובה, מעולם לא שמעתי את המונח „אנבפטיסט”, והרעיון שמישהו ישתף אחרים באמונתו בישוע היה זר לי. אחרי שחזרתי בתשובה, אני זוכר שחשבתי על כל חבריי שלא ידעו דבר על מה שזה עתה קרה לי. מחשבה אחת חזרה ועלתה בראשי: „אני חייב לספר להם!” כשקורה למישהו דבר טוב, בדרך כלל הוא מספר עליו לאחרים. יש שמספרים לאדם אחד או שניים, ואחרים מרגישים שהם רוצים לספר לכולם. זה מה שרציתי לעשות — לא למען עצמי, אלא למענם.
בכל פעם שפגשתי חבר ותיק, סיפרתי לו מה קרה לי. בדרך כלל הם אמרו שכבר שמעו על כך, ואז ניסו לגרום לי להירגע ולהירגע. אהיה הראשון להודות שעשיתי טעויות בשנים הראשונות ההן. שמתי לב שרבים לא העריכו את מה שהיה לי לומר, אבל הדבר שהדהים אותי יותר מכול היה שהאנשים שטענו שהם נוצרים נראו הנפגעים ביותר.
יום אחד ביקרתי אצל אדם מבוגר, שאמר שהיה נוצרי במשך רוב חייו. במהלך השיחה הוא הצביע לעבר נורה ואמר: „אתה רואה את הנורה הזאת? היא לא מדברת.” הייתי המום. הוא אמר לי שכן, ישוע אומר שאנחנו אור העולם, אבל אורות שקטים. הם לא מדברים. חזרתי הביתה כדי ללמוד את העניין בעצמי בתנ״ך. האם זה נכון? לא עבר זמן רב ומצאתי פסוקים כגון: וַיְהִי יֵשׁוּעַ מְסוֹבֵב בְּכָל הַגָּלִיל, מְלַמֵּד בְּבָתֵּי הַכְּנֶסֶת שֶׁלָּהֶם וּמְבַשֵּׂר אֶת בְּשׂוֹרַת הַמַּלְכוּת, וּמְרַפֵּא כָּל מַחֲלָה וְכָל מַדְוֶה בָּעָם. –מתי 4:23. גם בבשורת מתי ישוע אומר שריחם על האנשים שהיו איתו, כי היו יגעים ונפוצים. בהמשך אנו קוראים: אָז אָמַר אֶל תַּלְמִידָיו: הַקָּצִיר רַב, אֲבָל הַפּוֹעֲלִים מְעַטִּים. לָכֵן הִתְפַּלְּלוּ אֶל אֲדוֹן הַקָּצִיר שֶׁיִּשְׁלַח פּוֹעֲלִים לִקְצִירוֹ. –מתי 9:37-38
נראה לי שבכל מקום שאליו הלך ישוע, הוא דיבר עם אנשים על המלכות. ראיתי אנשים המעידים על אלוהים, אבל עושים זאת בדרך מכוערת. אין פירוש הדבר שעלינו להימנע מלהעיד. אם תקראו את ספר מעשי השליחים, זה כמעט כל מה שתראו — מאמינים החולקים עם אחרים את מסר הבשורה! באחד הסיפורים השלטונות תפסו את התלמידים ואמרו שיוכלו להשתחרר אם ישתקו! אבל התלמידים אמרו שאינם יכולים —כִּי לֹא נוּכַל שֶׁלֹּא לְדַבֵּר אֶת אֲשֶׁר רָאִינוּ וְשָׁמָעְנוּ. –מעשי השליחים 4:20. בסופו של דבר השתיקו אותם לצמיתות — במוות.
מאוחר יותר שמעתי על האנשים האלה, שנקראים אנבפטיסטים. התחלתי לקרוא עליהם, ועל כך שגם הם לא שתקו. הזמנתי את „מראת הקדושים המעונים” והייתי נדהם ממה שקראתי. האנשים היקרים האלה חיו כמו התלמידים שאנו מוצאים בתנ״ך. הם קיימו את הדברים שישוע אמר: וִהְיִיתֶם שְׂנוּאִים עַל־כֻּלָּם לְמַעַן שְׁמִי, אֲבָל הַמַּחֲזִיק מַעֲמָד עַד קֵץ יִוָּשֵׁעַ. –מתי 10:22. ובאיגרת אל הרומים: כַּכָּתוּב: כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָּל הַיּוֹם; נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה. –רומים 8:36. כעבור זמן מה מצאתי קהילה בעלת חזון אנבפטיסטי.
אז למה אני כותב את הדברים האלה? אחים ואחיות יקרים, אני מאמין שהאש הולכת וכבה. אני שומע שוב ושוב כמה מאנשינו האנבפטיסטים מדברים על חיים שקטים ושלווים. ישוע אומר במשל הזורע: וְהַנִּזְרָע בֵּין הַקּוֹצִים הוּא הַשּׁוֹמֵעַ אֶת הַדָּבָר, וְדַאֲגַת הָעוֹלָם וּמִרְמַת הָעֹשֶׁר מְחַנְּקִים אֶת הַדָּבָר, וְהוּא אֵינֶנּוּ עוֹשֶׂה פְּרִי. –מתי 13:22. האם ייתכן שכך קורה לחלק מאיתנו? אנו חיים בתרבות מערבית שבה נדמה שקל להשיג כסף, ואנו מתמקדים בעושר שלנו ובדאגות העולם הזה. הבה ניזהר שלא נהיה כמו העולם כדי להימנע מרדיפת העולם.
קבוצה אחת של אנבפטיסטים נמלטה מרדיפות ועברה למדינה שבה עדיין לא נרדפו. הם פתחו נגריית רהיטים כדי לפרנס את עצמם, אבל לא הצליחו למכור שום רהיט, משום שהיו האנבפטיסטים הנתעבים. עד מהרה נעשה מצבם נואש, כי נזקקו לכסף לקניית מזון. יום אחד נכנס לחנות איש עשיר. כל העובדים הפסיקו לעבוד. „אולי האיש הזה יקנה משהו, ואז יהיה לנו מה לאכול!” חשבו. אח זקן ניגש ללקוח האפשרי ושאל אותו אם הוא מכיר את ישוע. אחרי שיחה קצרה האיש הסתער החוצה מהחנות בזעם. כעבור זמן קצר שאלו עובדים רעבים את האיש הזקן מדוע היה חייב להבריח את הסיכוי היחיד שלהם למכירה. הוא הסביר שלהכיר את ישוע חשוב לאיש הזה הרבה יותר מדאגתם למכירה. זו הייתה תפיסתם של האנבפטיסטים הראשונים — הבשורה הייתה במקום הראשון. הם לא יכלו שלא לדבר על הדברים שראו ושמעו, וגם הם נהרגו כל היום.
קראתי סיפורים רבים על נוצרים אנבפטיסטים מן התקופה המוקדמת שנעצרו בגלל אמונתם. השלטונות התחננו בפניהם שישתקו ותו לא! אבל הם סירבו, כפי שעשו התלמידים. גם הם בחרו במוות ולא בחיים שקטים. צעיר אחד נעצר, והותיר מאחוריו את אשתו האהובה, שציפתה לילדם הראשון. השלטונות המתינו עד שהתינוק נולד, ואז הביאו את התינוק שזה עתה נולד אל אביו החדש בכלא. הם אמרו לו שכעת הוא אב ושהוא יכול לחזור הביתה ולהיות עם אשתו ובנו. הם אמרו שגם יוכל להמשיך להאמין באותה הדרך, אבל עליו לשמור על שתיקה ולא לדבר נגד החטא בכנסייה. האב הצעיר סירב, ולכן שרפו אותו על המוקד. לשתוק לא היה אפשרות.
אם כן, למה מתכוונים הכתובים כשהם מדברים על חיים שקטים ושלווים? פאולוס כותב לטימותיוס: לכן אני מפציר בראש ובראשונה שייערכו תחינות, תפילות, בקשות והודיות בעד כל בני האדם; בעד מלכים וכל בעלי השררה, כדי שנחיה חיים שקטים ושלווים בכל חסידות והגינות. –טימותיוס א׳ 2:1-2. בעד מלכים וכל בעלי השררה, כדי שנחיה חיים שקטים ושלווים בכל חסידות והגינות? כן, השליח פאולוס אומר זאת, אבל למה התכוון? האם ייתכן שהתכוון שעלינו לשתוק בנוגע לבשורה? או שלעולם לא נתעמת עם חוטא? פאולוס אינו אומר לנו לעשות דבר שהוא עצמו מעולם לא עשה, או דבר שהמשיח עצמו מעולם לא עשה. למעשה, הכתובים מגלים בדיוק את ההפך.
נראה שהנוצרים בברית החדשה, הן בכתובים והן בכנסייה הקדומה, הפיצו את הבשורה באופן פעיל והתלהבו מכנסיית ישוע המשיח. הם הלכו והכריזו את הבשורה: קיימו אספות בהרים, ביערות או בכל מקום שאליו באו אנשים. אלה היו חייהם. כאן פאולוס אומר שעלינו להתפלל שאם אנו מצייתים לאלוהים ועושים דברים שהשלטונות אינם אוהבים, הם יניחו לנו לעסוק בפעילויות היומיומיות הרגילות שלנו. כנוצרים, עלינו להפיץ את אמת דבר אלוהים ולפעול למען קידום מלכות אלוהים. עלינו להתפלל שהשלטונות יאפשרו לנו לחיות בשלום, בעודנו משרתים את שר השלום.
יש נוצרים שמנסים להיות העולם במאמציהם לזכות בעולם. הם מנסים לגרום לאנשים לחיות חיים מאושרים, להצטרף למועדון שלנו, להיות חופשיים במשיח, לצאת למסע שליחות מרגש, לחיות את החיים במלואם ולהיות כל מה שהם יכולים להיות. הכול סובב סביב „אהבת ישוע”, ולא סביב ציות לו.
ומה איתנו? האם אנו נרגשים לספר לאנשים על ישוע גם אם הדבר יעלה לנו במשהו? לרבים מאיתנו קל לדבר על חקלאות, עבודות בנייה, ציד צבאים ודברים רבים אחרים, אך כשמדובר בדברים של אלוהים, אין לנו הרבה מה לומר. האם אנו מפחדים כל כך מרדיפות? האם אנו חוששים שהעולם ישנא אותנו? זכרו מה אמר ישוע: אִם הָעוֹלָם שׂוֹנֵא אֶתְכֶם, דְּעוּ כִּי אֹתִי שָׂנֵא רִאשׁוֹנָה. אִם הֱיִיתֶם מִן הָעוֹלָם, הָעוֹלָם הָיָה אוֹהֵב אֶת שֶׁלּוֹ… –יוחנן 15:18-19. וכן: כִּי כָּל אֲשֶׁר יִתְבַּיֵּשׁ בִּי וּבִדְבָרַי בַּדּוֹר הַמְנָאֵף וְהַחוֹטֵא הַזֶּה, גַּם בּוֹ יִתְבַּיֵּשׁ בֶּן הָאָדָם כַּאֲשֶׁר יָבוֹא בִּכְבוֹד אָבִיו עִם הַמַּלְאָכִים הַקְּדוֹשִׁים. –מרקוס 8:38
קל להיות נוצרי שמתיישב וחי חיים שקטים ושלווים, לעולם אינו קורא תיגר על חוטא, לעולם אינו מתקן אח ולעולם אינו דורך על בהונותיו של השטן — אבל מי אמר שזה יהיה קל? כאן בהאיטי, אנו כקהילה מנסים ללכת בעקבות ישוע, יהיה המחיר אשר יהיה. רק אתמול סיפרו לנו שני חברים בקהילה שהם עומדים לאבד את עבודתם בגלל הבשורה. אחות אחרת בקהילה סיפרה שבבית הספר שבו לומדים ילדיה דורשים תלבושת אחידה, ושעל הבנות ללבוש מכנסיים. היא שלחה את בתה לבית הספר בשמלה צנועה, אבל החזירו אותה הביתה עם פתק מהמנהל שאמר שאסור לה לחזור לבית הספר כשהיא לובשת „את הדבר הזה”. אִם מְחָרְפִים אֶתְכֶם עַל שֵׁם הַמָּשִׁיחַ, אַשְׁרֵיכֶם, כִּי רוּחַ הַכָּבוֹד וְרוּחַ אֱלֹהִים נָחָה עֲלֵיכֶם; מִצִּדָּם הוּא מְגֹדָף, וּמִצִּדְּכֶם הוּא מְכֻבָּד. –פטרוס א׳ 4:14
האושר בא מסבל למען הצדקה. סבל מקראי נובע מציות לישוע לנוכח התנגדות. האם אנחנו עסוקים מדי בוויכוחים על דעות אישיות בענייני דוקטרינה ובהקפדה על תקינות פוליטית, בזמן שהעולם לועג לנו והולך לגיהינום? הבה נהיה כמו ישוע וכמו הנוצרים הנאמנים לאורך הדורות, ונחיה באופן שלא יאפשר לסובבים אותנו להכחיש שכוח אלוהים נמצא בנו. יש לנו דבר שכל אחד זקוק לו. אז למה אנחנו מחכים? הבה נתאחד מחדש, נתכנס שוב יחד, נכחיש את עצמנו, ניקח את צלבינו ונלך בעקבותיו!
