כשאדם עמד למות, מחשבותיו חזרו לאחור.
האם אשאיר אחריי חותם טוב, שאיש לא יוכל לערער עליו?
ויתרתי על הכול, ועל המזבח הנחתי את עצמי,
לא שמרתי דבר לעצמי, אפילו לא אגורה.
רציתי לעשות את כל מה שנכון.
לפעמים התפללתי כל הלילה.
האם זה היה קל? איני יכול לומר.
אך זו הייתה מלחמה, ונלחמתי בה מדי יום.
מעטים הבינו מדוע חייתי כך.
הם אמרו שלוותר על הכול זו שטות.
הם לא יכלו לראות את השלווה שבתוכי.
שלווה שחשבתי שאיש לא יוכל להסתיר.
חיים במנוסה לא היו רצוני.
אך הם רצו את גופי, כדי להשליכו לאש.
ממערה למערה, כך קראתי למקום בית.
בידיעה שיום אחד כבר לא אשוטט עוד.
כשאני מביט לאחור, לא הייתי משנה דבר.
היה זה כבוד גדול לשרת את מלכי.
אבל עכשיו עליי ללכת, העשן סמיך מדי.
גופי יהפוך לאפר, כשהלהבות ילקקו אותו.
יש דבר אחד שעליי לשאול.
האם אמות לשווא, או שתיטלו על עצמכם את המשימה?
ישוע מחפש כיום עם
שיעמוד במבחן ולא יסטה מן הדרך.
מסירת חיינו היא חלק מן המחיר.
האם תקבלו את ההחלטה הזאת לפני שיהיה מאוחר מדי?
הכנסייה נאבקת, והעולם נכנס פנימה.
הם הרגו את ישוע שלנו, ואוהבים את חטאם.
אל לנו להיכנע, יותר מדי מונח על כף המאזניים.
אלא נילחם! יש מלכות שעלינו לכבוש!
–Barry Grant
