בימי קדם, הכנסייה בראשיתה
השתוקקה לספר
לחוטא על ישוע המשיח,
על השמיים ועל הגיהינום.
אכן, הם לא היו נשמות מושלמות,
אך בכל זאת אהבו את אדונם;
וניסו לקיים את הציווי הזה
חרף סכנות וחרב.
ככל שהמירו יותר אנשים,
כך גבר המתח.
שליטי הארץ הרשעים
לא ידעו מה לעשות.
רבים נשרפו על המוקד,
ויש שהושלכו לצינוקים קרים,
מפני שהפיצו את בשורת הבשורה
באמונה ובאומץ לב.
הלוחמים האמיצים האלה, שסבלו רבות,
אכן היו אורות זוהרים,
אך הם עדיין ראו צורך
לספר לאחרים על אלוהים.
מאז חלפו שנים רבות;
ואנו, הנוצרים, נוטים לומר
״היו דוגמה לעולם;
אין צורך לספר את הדרך.״
אך אילו השקפה זו הייתה נכונה,
הייתי רוצה לדעת:
כשם שהכנסייה עשתה בימי קדם,
מדוע הכנסייה שלנו אינה גדלה?
האם באמריקה
דעכה האש?
אם האמונה טובה, מדוע איננו חולקים אותה
כפי שעשו קדושי קדם?
בארצות אחרות, ממש ביום הזה,
האש בוערת בעוז;
כי הנוצרים שם מלאי קנאות
ונמרצים במאבק.
בעודנו מודים לאלוהים על החירות כאן,
הם מהללים את אדונם במרומים.
ומודים לו שעל שם ישוע
הם סובלים ואף מתים.
וכך, כשקדושים מעונים בארצות אחרות
שופכים את דמם למען אלוהים,
אילו גם אנחנו היינו מפיצים את דבר אלוהים,
דמנו היה מכתים את אדמתנו.
האם זו ברכה מאלוהינו
שארצנו חופשית?
או שמא זה משום שאיננו ״איום״
על החברה?
האם אנו מתביישים או שאין לנו זמן?
ידידיי היקרים, העת קרובה.
אם לא נביא את האנשים אל אלוהים,
האוכלוסייה תמות.
ובכן, לסיכום, ידידיי, הבה נבחר
בדרך שבה הלך ישוע,
ונראה לנשמות האובדות את הדרך הצרה,
המובילה את בני האדם הביתה אל אלוהים.
– דארן ברובייקר
