יהושפט היה בצרה. הוא זה עתה שמע את החדשות שקהל רב בא להילחם בו. באותו רגע הוא עשה את מה שכולנו עושים באופן טבעי כשהמון בעיות תוקף אותנו. הוא פחד. כמה טוב אני מכירה את תחושת הפחד, את האימה שלפעמים אוחזת בלבי. לפעמים אלה הדברים הגדולים, כמו כשלא מבינים אותי נכון ומנצלים אותי לרעה, או הפחד והכאב של מחלה, או מותו של אדם אהוב. לפעמים אלה דברים קטנים, כמו בדידות ביום ראשון אחר־הצהריים. זה לא נעים, אלוהים, ואני מפחדת.
יהושפט הניח את פחדו בצד, החליט לבקש את ה׳ והכריז צום בכל ארץ יהודה — פסוק 3. גם במצב זה, שנראה בלתי אפשרי, כשאלפי אנשים בדרכם להשמיד אותו ואת עמו, הוא נפל לפני ה׳ והכיר בשלטונו המושלם והכול־יכול. ואמר: ה׳ אלוהי אבותינו, האינך אלוהים בשמים? והאינך מושל בכל ממלכות הגויים? והלא בידך כוח וגבורה, כך שאיש אינו יכול לעמוד נגדך? — פסוק 6.
הבחירה היא שלי. אני נאבקת במחשבות הפחד שלי, הופכת בהן שוב ושוב בראשי כאילו אני מקווה לשנות את המצב בעזרת התרחישים המבולבלים ומלאי הפחד שאני רוקחת. האחיזה בפחד נותנת לי תחושת שליטה. אך היא הורגת אותי מבפנים, אפילו בלי שתרחישי ה״מה אם״ המפחידים יתממשו. לבסוף אני משחררת ונופלת מותשת לרגלי אדוני, ולבי מהדהד את דברי יהושפט, מלך יהודה.
בתחינה ענווה, יהושפט מכיר בחולשתם ובצורך שלהם בכוחו של אלוהים. אלוהינו, האם לא תשפוט אותם? כי אין לנו כוח מול הקהל הגדול הזה הבא נגדנו; ואיננו יודעים מה לעשות, אך עינינו נשואות אליך. — פסוק 12.
כן, אלוהים, אני כלום בתמונה הגדולה. אין לי כוח, אפילו לא להיות העובדת הפורייה בממלכתך שתמיד חלמתי להיות. אינני יכולה להילחם בקרב הזה.
יהושפט הבין שאין לו כוח לבדו, כאדם יחיד. הוא קרא לכל עם יהודה להתכנס, וכל יהודה עמדו לפני ה׳, עם טפם, נשותיהם וילדיהם — פסוק 13. הם הכירו את הכוח שבאחדות. כשהם עמדו לפני ה׳, ממתינים שידבר, רוח ה׳ ירדה ואלוהים נתן להם את דברי העזרה והתקווה שנזקקו להם נואשות.
…אל תפחדו ואל תיבהלו מפני הקהל הרב הזה, כי המלחמה אינה שלכם אלא של אלוהים — פסוק 15. לעתים אני מנסה להילחם בקרבותיי בתוך עצמי במקום להיחשף בפגיעותי בפני אחרים. אך ברגע שאני מזמינה אחרים לחיי ולקרבותיי, אני מוצאת את כוחו של אלוהים דרך עמו. כשאנו מבולבלים ומפוכחים מאשליותינו, אנו זקוקים לעם אלוהים. כאשר כולנו מתפללים יחד, נקבל מענה לתפילתנו להכוונה.
יהושפט שמע את ההוראה הבאה מאלוהים. מחר רדו נגדם … לא תצטרכו להילחם במלחמה הזאת; התייצבו, עמדו במקומכם וראו את ישועת ה׳ … אל תפחדו ואל תיבהלו; מחר צאו נגדם, כי ה׳ יהיה איתכם — פסוקים 16-17. המילים האלה מנחמות את לבי. לעתים הדבר הקל ביותר הוא לנסות לתקן דברים, למצוא במהירות פתרון כלשהו כדי להוציא את עצמי מהמצב הקשה הזה, לנסות לשכנע את עצמי שהכול יהיה בסדר. אך אלוהים אומר ללבי לשבת בשקט בלי פחד ולתת לו להילחם. זה דורש יותר כוח רוחני מכל הפעילות, מכל העשייה ומכל הדאגה; נוסף על כך, זה משיג הרבה יותר.
ויהושפט הרכין את ראשו כשפניו אל הקרקע, וכל יהודה ותושבי ירושלים נפלו לפני ה׳ והשתחוו לו — פסוק 18. אם אציית ואבטח במקום לדאוג, ואשב בשקט במקום לקפוץ אל תוך העניינים, אז אראה את אלוהים עושה ניסים. לא, לא תמיד בשינוי נסיבותיי או בהסרת כל הקשיים, אך הוא עושה נס בנפשי שמשנה את המיקוד שלי ואת הגישה שלי. וזה גורם לי להשתחוות לו, כי זה נס שרק אלוהים הכול־יכול, בעל הכוח המוחלט, יכול לעשות.
האם אתם חושבים שמישהו מהם ישן בלילה ההוא? הם ידעו שצבא אימתני בדרכו להשמידם ובכל זאת… הם שמעו את אלוהים מדבר. אולי הייתה בלבם ציפייה שמחה והשתוקקות נרגשת לראות כיצד אלוהים ינצח בקרב הזה. כשאלמד לתרגל ביטחון בדברים הקטנים ובדברים הגדולים המצטברים בחיי, אלמד במהרה להיות בעלת לב מלא ציפייה נרגשת, כי אני יודעת שהוא עומד לעשות משהו! הוא ייתן לי מוצא. גם אם יקרה הגרוע ביותר, הוא יראה ללבי את דרך השלום, והוא הבטיח להיות איתי לאורך כל הדרך. ובסופו של דבר, הניצחון הסופי כבר הושג, אז מה לכל ההפרעות האלה ולשלומי ולשמחתי? כלום.
השחר עלה; זה היה היום שבו אלוהים אמר להם לצאת נגד האויבים הללו. הם קמו ללא דיחוי. כולם ידעו כי הציות היה חיוני יותר מכול לקבלת ברכת אלוהים ביום ההוא. וכשהם יצאו מן העיר, יהושפט האיץ בהם. והם השכימו בבוקר, …וכשיצאו, יהושפט עמד ואמר, …בטחו בה׳ אלוהיכם, וכך תעמדו איתן; האמינו לנביאיו, וכך תצליחו. ו…הוא מינה זמרים לה׳, שיהללו את יופייה של הקדושה בצאתם לפני הצבא… — פסוקים 21-20. הוא מינה זמרים שישירו בצאתם, ובכך יכריזו לכולם ולצבא האויב שהם עומדים לצד ה׳.
הייתי רוצה לראות את הצבא העצום הזה יוצא מהעיר בשירה. הם ניצבו בפני משימה מאיימת, כזו שהייתה גורמת אפילו לאדם החזק ביותר לרעוד, אך הם שרו. וכאשר החלו לשיר ולהלל, ה׳ הציב… [מארב] נגד בני עמון [ומואב], …שבאו נגד יהודה; והם הוכו …כל אחד עזר להשמיד את האחר — פסוקים 22-23.
אנשי יהודה הלכו למגדל התצפית שלהם ובתדהמה ראו שאויביהם השמידו זה את זה, ולא ראו דבר מלבד צבא של גופות. כשנערכים מולי לקרב אימתני, אני עדיין יכולה להחליט לבטוח ולשיר. השירה היא מעשה מכוון של עבודת ה׳; היא מזכירה לנפשותינו ולנפשות כל המאזינים שה׳ הוא האלוהים. הוא זה השולט באופן מוחלט בנסיבותיי, בעולם הקטן שלי ובכל בעיותיו. פתאום האויבים מתים. ייתכן שהנסיבות לא השתנו, אבל הקרב בנפשי הסתיים.
צבא יהודה הקדיש את שלושת הימים הבאים לאיסוף האוצרות והשלל מגופות אויביהם, ואסף כל־כך הרבה שלא יכלו לשאת את הכול עימם. מדהים! אך כך זה בכל פעם. רוחי יוצאת נשכרת מהקשיים שאני עומדת בהם בהצלחה. כל ניצחון מאפשר לי לאסוף ״שלל״ שיועיל לי לשארית חיי. לבי מלא ברכה, בתחושה שאב שמימי דואג לי ונושא אותי. ״צבאות מואב ועמון״ הביאו ברכה במקום חורבן.
הם חזרו לבתיהם בירושלים בשירה, עם כינורות וחצוצרות, עמוסים לעייפה בכל שללם. יראת אלוהים נפלה על כל ממלכות הארץ כששמעו כיצד אלוהים נלחם בקרב העצום הזה, ואז שקטה ממלכת יהושפט. השלום שרר.
השלווה שבידיעה שכל מה שאני באמת צריכה הוא אלוהים ופעולתו בחיי היא השלווה העליונה. העולם השבור הזה יכול להביא כאב מכל סוג, מחלות ואכזבות, אך אלוהים מביא מנוחה ללב שהיה פעם מלא סערה ופחד. יש מנוחה ״מסביב״, וכל ״ממלכות הארץ״ יתפלאו ויסתקרנו לנוכח הכוח שבתוכנו, כי זהו כוח שאיש אינו יכול להשתוות לו — כוחו של אלוהינו המופלא.
