במיתולוגיה היוונית יש אגדה מוזרה על אדם שמצא את מותו משום שעף קרוב מדי לשמש. שמו של האיש היה איקרוס. לפי הסיפור, איקרוס ואביו נכלאו באי כרתים. האב, שהיה אומן מומחה, תכנן דרך להימלט ובנה לכל אחד מהם זוג כנפיים מנוצות, מעץ ומשעווה. לפני הבריחה נתן האב לבנו זוג כנפיים, אך הזהיר אותו שהנוצות מחוברות לכנפיים באמצעות שעווה בלבד. משום כך הזהיר את בנו שאם יעוף קרוב מדי לשמש, השעווה תימס והנוצות ינשרו. כשהחלו להימלט, האב ובנו עפו בקלות אל מחוץ לכלא. אולם כשעלו באוויר, איקרוס הבן התלהב כל כך מתחושת התעופה, שהחל לעוף גבוה יותר ויותר. הוא שכח את האזהרה, עף קרוב מדי לשמש, ולבסוף קרה הבלתי נמנע: בחום השמש הישירה נמסה השעווה, הנוצות נשרו, ואיקרוס צלל אל מותו בים שמתחתיו!
זהו סיפור מוזר ורצוף אי־אפשרויות מדעיות. עם זאת, משתמשים בו לעיתים קרובות כמשל שמלמד אותנו על הסכנות שבחלומות מרחיקי לכת מדי. הלקח הוא שאם תחלום בגדול מדי, תתרסק על הקרקע ותצטער על כך.
למען האמת, לפעמים אני מרגיש כמו איקרוס. גיליתי שאכן יש מחיר לחלומות נועזים, ולעיתים קרובות המחיר הוא התרסקות כואבת. מישהו אמר פעם: „אתה צעיר כמו חלומותיך, וזקן כמו הציניות שלך.” אני חושב שיש בזה הרבה אמת. מה יש באדם חיובי ובעל חזון שמעניק כל כך הרבה חיים? ובאותה מידה, מה יש בחברתם של אנשים פסימיים וציניים שכל כך מתיש?
אז מהי הגישה המקראית הנכונה לרעיון של חלומות גדולים? האמת המעודדת היא ש„חזון” ו„חלומות” הם למעשה חלק מהנחלה שקיבלנו כאשר רוח הקודש נשפכה על הכנסייה בחג השבועות. ספר מעשי השליחים מתעד:
אֲבָל זֶהוּ אֲשֶׁר נֶאֱמַר בְּפִי הַנָּבִיא יוֹאֵל:
וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נְאֻם אֱלֹהִים, אֶשְׁפּוֹךְ מֵרוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר; וּבְנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם יִנָּבְאוּ, וּבַחוּרֵיכֶם יֶחֱזוּ חֶזְיוֹנוֹת, וּזְקֵנֵיכֶם יַחֲלְמוּ חֲלוֹמוֹת: וְגַם עַל עֲבָדַי וְעַל שִׁפְחוֹתַי אֶשְׁפּוֹךְ בַּיָּמִים הָהֵמָּה מֵרוּחִי, וְיִנָּבְאוּ. מעשי השליחים ב:טז-יח
אם אתם קוראים את הדברים כמוני, ספר מעשי השליחים כאילו אומר שלצד כוח משוח ונבואה, ברכות רוח הקודש כוללות גם חלומות וחזיונות. שימו לב שספר מעשי השליחים אומר שהבחורים הם אלה שזוכים ל„חזון”, אבל מעניין שהוא מוסיף ואומר שה„זקנים” הם אלה שחולמים — וואו! הרוח נותנת לנו חזון כשאנחנו צעירים, אבל היא לא עוצרת שם. במקום שנהפוך לפסימיים וציניים ככל שאנחנו מתבגרים, רוח הקודש ממשיכה לעזור לנו לחלום גם בזקנתנו! כמה מעודד הדבר, וכמה הוא מנוגד לתפיסת ה„פרישה” הרווחת כיום בתרבות האמריקאית שלנו.
ברוח המחשבה הזאת אני יכול לדמיין שני תרחישים אפשריים לעתידי. התרחיש האמריקאי הטיפוסי יהיה שככל שאתבגר ואהיה „חכם” יותר בדרכי העולם, אבין שהרעיונות שהיו לי בצעירותי היו קיצוניים ונאיביים. אבין שנותר לי מעט זמן על פני האדמה, ולכן כדאי שאיהנה מ„הדברים הטובים של החיים” בזמן שנותר לי. בעזרת החסכונות שצברתי אוכל לבלות את זמני, למשל, בטיולים ברחבי אמריקה בקרוואן או בחופשות שונות מעבר לים. אולי אפילו אחייך לעצמי כשאזכר בכמה מהרעיונות הנלהבים שהיו לי בנעוריי … ואקפיד לא לבזבז עוד זמן על רעיונות פרועים. במקום זאת, אדאג להקדיש את זמני לעצמי.
אבל זו אינה התמונה שמציג בפניי ספר מעשי השליחים כשהוא מתאר את ה„זקנים”. בסיפור חג השבועות, הזקנים, המלאים ברוח הקודש, ממשיכים לחלום! בהקשר הזה מצטיירת בעיניי תמונה נפלאה של איש אלוהים זקן ומשוח, שכשהוא מהרהר בחייו כאיש צעיר, אינו מגחך על נטיותיו החזוניות. במקום זאת, האיש מברך את ה׳ על החזון שקיבל מרוח הקודש בצעירותו. יתרה מכך, כעת, כשהוא מבוגר, הוא ממשיך להשתוקק לעוד מאלוהים ולחלום על אופקים חדשים שהוא ואחיו הצעירים יוכלו להגיע אליהם, אם רק יאפשרו לאלוהים לפעול בהם כרצונו.
אלה החיים שאני רוצה, אבל עליי להודות שלעיתים קרובות אני מרגיש יותר כמו איקרוס מהאגדה היוונית מאשר כמו אותו איש זקן, משוח וחולם, המתואר בספר מעשי השליחים. ברגעים כאלה אני צריך לזכור שהמתנות האלה של „חזון” ו„חלומות”, שעליהן דובר ביום חג השבועות, לא נבעו מתרגילים של עזרה עצמית, חשיבה חיובית וגישה טובה; הן נבעו מתפילה מסורה ומהתמלאות ברוח הקודש.
כשאני מתפתה לפסימיות, לציניות ולספק, עליי לזכור שהגישות השליליות האלה אינן פרי של חיים מלאי רוח. יש חזיונות וחלומות שהם מתנות מאלוהים, והם מובטחים לכל מי שמבקש אותם בכנות. (לוקס יא) כילד אלוהים, יש לי זכות מכוח נחלת האמונה שלי לבקש מרוח הקודש חזון, ולהמשיך לבקש ממנה חלומות עד סוף חיי.
אני רוצה לעוף. אבל אני רוצה לעוף לא בעזרת כנפיים משעווה ומנוצות, אלא בכוח רוחו. תעופה כזאת שונה ממה שהיוונים דיברו עליו כשהזכירו תעופה. לפי התיאור המקראי, כשאנחנו עפים, זה מפני שאלוהים נושא אותנו מלמטה. וחשוב מכול, הוא אומר לנו שכל מטרת הדבר היא להביא אותנו אליו … „ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי.” שמות יט:ד אני רוצה לעוף עם אלוהים, לחלום מעבר לגובה שהעולם הזה מציע, ולעשות את כל הדברים שאלוהים רוצה שאעשה בחיי. אני יודע שרק בכוח רוחו יש לי בכלל סיכוי.
בגיליון הזה אנחנו עוסקים בכניסה לחיים של הליכה ברוח. עלינו להיוולד מן הרוח, אחרת הנצרות שלנו אינה אלא צורה ריקה. אנחנו גם בוחנים כיצד עלינו להתנהל מול התרבות הכנענית שסביבנו, וכיצד להתמודד עם אותו חלק מסוכן במיוחד בתרבות הכנענית האמריקאית שלנו — הכסף.
מי ייתן וגיליון זה של פעימת לב שארית הפליטה יעודד אתכם לחלום ולעוף גבוה עם המשיח במרומים.
~אח דֵּין
