מייל אחר מייל חלף במהירות כשקרול נהגה בשברולט הישנה בכביש המהיר והעמוס בדרכן הביתה. בין רגעי שתיקה ושיחה, קרול ושתי אחיותיה, איליין וגלוריה, הרימו קולן בשירה והודו לאלוהים, בוראן, ושיבחו אותו. עד כמה הודו על ההזדמנות לבלות את הערב עם חבריהן בכנסיית פיין קריק ולקבל עוד מסר מעורר השראה מדבר אלוהים.
לפתע נקטעה נסיעתן החלקה בסימנים לכך שמשהו אינו כשורה. ״מה כבר יכול להיות לא בסדר במכונית הזאת?״ דאגה קרול בקול רם, כשהסיטה את המכונית שהשתתקה אל שולי הדרך. ״אוי לא, בנות, נגמר לנו הדלק! מיהרתי כל כך הערב ששכחתי לבדוק את מד הדלק. חשבתי שהמכל כמעט מלא כשיצאנו מהבית, ו... אוי לא!״ קראה קרול שוב. ״אבא הניח את הטלפון הנייד על השיש כדי שאקח אותו איתי, וגם אותו שכחתי!״
״מה נעשה עכשיו?״ קראה איליין. ״הנה אנחנו תקועות בחושך, בלי דלק, בלי טלפון, ויש עוד שבעה מייל עד למחלף שלנו! ועוד משהו, אנשים פשוט לא עוצרים כל כך מהר בימים האלה כדי להציע עזרה. הם יודעים שכמעט לכולם יש טלפון. זה נראה לי כמעט בלתי אפשרי!״ אמרה בעצב מהמושב האחורי.
כשהבנות השתתקו, נדמה היה שהשברולט הישנה רועדת במחאה בעוד שיירה ארוכה של משאיות חלפה ביעף. ״אתן יודעות,״ אמרה גלוריה, ״נזכרתי עכשיו במסר של האח לסטר הערב. איך אפשר לשכוח כל כך מהר! אולי אלוהים הניח לזה לקרות לנו כדי שאמונתנו תתחזק כשנשים בו את מבטחנו. בואו נישא את הדבר הזה בתפילה לאדון. בואו נצפה לנס מיד אלוהים.״
הבנות הרכינו יחד את ראשיהן והתחננו לאדון שיגן עליהן ויעזור להן.
״אתן יודעות, אני כבר מרגישה טוב יותר,״ חייכה איליין. ״כל כך דאגתי ופחדתי, אבל מאז שהתפללנו והפקדנו הכול בידי אלוהים, אני בטוחה שהוא ישמור עלינו. אני כל כך שמחה שיש לנו אלוהים השומע את כל זעקותינו. מה היינו עושות בלי רוח הקודש שלו, המנחמת אותנו? בואו נשיר שוב.״
״שמחה זורמת כנהר,
מאז בא המנחם;
הוא שוכן עמנו לעד,
בלב הבוטח ביתו.
אשרי השלווה, קדושה היא,
ביטחון מבורך בנשמתי!
בים הסוער ישוע מדבר אליי,
והגלים חדלים להתגלגל!״
—מני פ. פרגוסון, המאה ה־19
כשהבנות שרו שיר אחר שיר, ליבן התרגש עמוקות. כמה שקטות ושלוות הרגישו, אף שהיו תקועות בכביש חשוך, שלושה־עשר מייל מביתן. מכונית אחר מכונית, ומשאית אחר משאית, חלפו במהירות בלי לעצור. ואז הבחינו בטנדר, ועליו שתי אופנועי שטח, מאט. הוא ירד מהכביש כמה מאות רגל לפניהן, והחל לנסוע לאחור באיטיות. קולות הבנות נדמו, והן זעקו נואשות אל אלוהים מעומק ליבן. כשהטנדר נעצר, קפצו ממנו שני גברים חסונים ובעלי שיער ארוך. קרול הורידה את החלון כשאדם במעיל פלנל משובץ באדום התקרב.
״מה הבעיה כאן, בנות?״ שאל, מעיף מבט במכונית.
״נגמר לנו הדלק,״ השיבה קרול במהירות.
״ובכן, הייתי אומר שיש לנו מזל גדול. יש איתנו מכל דלק. כמה עוד אתן צריכות לנסוע?״
״בערך שלושה־עשר מייל.״
״טוב. נשפוך קצת מהדלק שלנו למכל שלכן, ותוכלו להמשיך בדרככן. אין צורך לשלם.״
״אוי, תודה רבה,״ השיבה קרול. ״התפללנו שאלוהים ישלח לנו עזרה, והוא עזר לנו יותר ממה שיכולנו אי פעם לדמיין! תודה רבה.״
״כן, כן,״ השיב האיש בגסות, ״יש לכן מזל שבאנו בדיוק. אנחנו שמחים לעזור לכן.״
כעבור כמה דקות הבנות שוב היו בדרכן. ״אתן יודעות,״ אמרה קרול, ״כשראיתי את הטנדר עוצר, פחדתי ושמחתי גם יחד. שוב התחלתי לנזוף בעצמי על שלא לקחתי איתי את הטלפון הנייד. אבל אז ביקשתי מאלוהים שיעזור לי לבטוח בו לגמרי ולא לפחד. אחרי הכול, האם הוא אינו אמין הרבה יותר מכל טלפון נייד? החוויה הזאת חיזקה מאוד את אמונתי. כמה אחרת כל זה היה יכול להסתיים אילו הסתמכנו רק על הטלפונים הניידים שלנו או על ׳מזל טוב׳, כפי שהגברים האלה קראו לזה. ודאי גורם צער רב ללב אבינו כשאיננו שמים בו את מבטחנו.״
״זה בדיוק מה שהאח לסטר הטיף עליו הערב,״ הוסיפה גלוריה. ״אתן זוכרות כמה מהפסוקים? קַוֹּה קִוִּיתִי יְהוָה, וַיֵּט אֵלַי וַיִּשְׁמַע שַׁוְעָתִי... וַיִּתֵּן בְּפִי שִׁיר חָדָשׁ, תְּהִלָּה לֵאלֹהֵינוּ... אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם יְהוָה מִבְטַחוֹ, וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים וְשָׂטֵי כָזָב. —תהילים 40:1–4. זה משמח אותי כל כך, שאני רק רוצה להמשיך לשיר ולהודות לאדון!״
שוב הרימו הבנות את קולן בשירה:
״עינו תמיד צופה,
אוזנו קשובה לשמוע;
אהבתו מספקת לכול,
להרגיע את הפחד הגדול.
בטחי בו באור ובצל;
בטחי, אל תפחדי:
הוא הולך ממש לצידך;
ידו תנחה אותך בבטחה;
כנפיו יסתירו אותך בבטחה;
בטחי! אל תפחדי.״
—צ'רלס ה. גבריאל, 1856–1932
