ביקשנו את הילד הזה מן האדון, ילדנו השלישי, בננו השלישי. הוא הגיע עם האביב, יצירת המופת של חיים חדשים, ובכה על סביבתו החדשה והמטלטלת. אנשים העירו על בכיו: הם חשבו שהוא חמוד. גם אנחנו חשבנו כך. אהבנו אותו, חיבקנו אותו וקראנו לו ג'דסון.
סטרלינג ואני התחייבנו, עוד לפני לידתו של ג'דסון, לקחת את קבוצת הנוער שלנו למסע שליחות במקסיקו. מועד היציאה למסע חל חמישה שבועות לאחר בואו של ג'דסון. בתור אשתו של מנהיג הקבוצה, הייתי אחראית להביא אוכל שיספיק לכל הקבוצה למשך כל התקופה. הכנת רשימות וקניות לקראת הנסיעה העסיקו אותי עד מאוד.
ג'דסון התכונן בדרכו שלו. התפתחה אצלו בעיה במעיים. במשך שבעה ימים לא הייתה לו יציאה מלכלכת בחיתול. שאלתי את המיילדת שלי על כך, אך היא לא התרגשה מהעניין. כשעברו עוד שבעה ימים עד לחיתול המלא הבא, שאלתי את רופאת הילדים שלו. גם היא לא הייתה מודאגת. וכך יצאנו למקסיקו: סטרלינג ואני, התינוק שלנו בן חמשת השבועות, ושתי מכוניות מסחריות מלאות בבני נוער.
אף שההכנות התישו אותי, הזמן במקסיקו היה כמו חופשה. כל מה שנדרש ממני שם היה לטפל בתינוק שלי ולפקח על זמני הארוחות. אבל ג'דסון כלל לא אהב את המסע. שעות ישבתי וחיבקתי אותו מתחת ליריעת ברזנט על צלע גבעה תלולה ומרשימה, צופה באתר הבנייה שבו עמלה הקבוצה שלנו. ג'דסון התפתל ונראה חסר מנוחה ולא נינוח איתי. אם מישהו אחר החזיק אותו, הוא בכה. הרגשתי שמשהו אינו כשורה, אבל לא היו לי סימנים ברורים לכך, מלבד העובדה שיום אחר יום חלף בלי חיתול מלוכלך.
בלילה השישי שלנו במקסיקו השכבתי את ג'דסון במיטתו הקטנה. אבל האדון משך אותי בחזרה, והניע אותי להכניס אותו למיטה לידי. הרגשתי בבירור את הדחיפה הזאת ונעניתי לה, אף שבלילות האחרים נתתי לג'דסון לישון במיטה הקטנה. ישנו. מתישהו במהלך הלילה התעורר ג'דסון וסירב להירגע. ניסיתי כך ואחרת, כשאני עצמי חצי ישנה. לפתע הוא צרח, אך נחנק באמצע הצרחה ואז נעשה רפוי.
״סטרלינג!״ קראתי בבהלה. ״תדליק את הפנס! הוא לא נושם!״ התיישבתי במיטה ובחנתי את התינוק שלי לאור הפנס. פניו הקטנות התכווצו במאמץ נואש, אך לא יצאו ממנו נשימה או קול. כעבור שניות ספורות חזרה נשימתו, והוא צרח שוב. ואז נחנק. כאילו יד בלתי נראית אחזה בצווארו השברירי, נשימתו נפסקה ועיניו נפערו באימה. העברתי את אצבעי בתוך פיו כדי לבדוק אם משהו תקוע בדרכי הנשימה, אך לא מצאתי דבר. ג'דסון רעד, התנשף ובכה. דמעות זלגו מעיניו. ״בבקשה, התפלל!״ התחננתי. סטרלינג התפלל, מערבב יחד תחינות ומעלה אותן לשמים, בזמן שהתינוק שלנו שוב חדל לנשום. הדבר חזר על עצמו עוד כמה פעמים: שניות של צרחות מבועתות, ואז שניות של דממה מייסרת. זיעה בצבצה על פניו של ג'דסון. היה נורא לצפות בזה. מחשבות התרוצצו בראשי: התינוק שלנו עומד למות. ככה, פתאום. בלי אזהרה. כאן, רחוק מכל עזרה רפואית. אלוהים, עזור לנו, עזור לנו, עזור לנו! איך אפשר פשוט לעמוד מנגד ולראות את התינוק שלך מת?
״אני הולך להביא את אשת המיסיונר,״ החליט סטרלינג. מלמלתי תפילות תוך כדי שאני מחזיקה את ג'דסון. כשאשת המיסיונר הופיעה, העברתי אותו לידיה, אסירת תודה לנוכחותה של אישה מבוגרת ממני. התפללנו יחד והתחננו שאלוהים יתערב. ג'דסון התחיל לבכות ולנשום כרגיל בזמן שהיא בדקה אותו. כשהוא נרגע, היא החזירה אותו אליי.
״אני לא יודעת מה זה,״ היא אמרה לאחר שסיפרנו לה מה קרה. הודינו לה על שקמה באמצע הלילה, ואז חזרנו לחדר שלנו. בכיתי בעוד ג'דסון ישן בשלווה בזרועותיי.
״אני מרגיש שזו הייתה התגלמות דמונית,״ אמר סטרלינג. ״אם השטן יכול להפחיד אותנו בגלל מה שעלול לקרות לתינוק שלנו כשאנחנו כאן בסוף העולם, הוא יכול לגרום לנו לארוז את כל הקבוצה וללכת. השטן יודע שקורים כאן דברים טובים מבחינה רוחנית; זה לא הזמן לברוח. אסור לנו לתת לו למלא אותנו בפחד.״
הסכמתי. האופן המוזר שבו נשימתו של ג'דסון פסקה וחזרה נראה כאילו יד רעה אוחזת בצווארו. נדמה שלא היה הסבר טבעי אחר לאירוע המחריד. סטרלינג הניח את ידו על ג'דסון והתפלל, גער במפורש בשטן וביקש את הגנת אלוהים. נשכבנו בשלווה ובביטחון וישנו.
בבוקר נראה שג'דסון לא מוטרד מהאירוע, אף שחוסר המנוחה שלו גבר. עברו שמונה, תשעה ואז עשרה ימים ללא יציאה. הוא בכה, ובכיו הרך והחמוד הסעיר את לבי. בדרך חזרה לארצות הברית דאגתי מכך שהתרחק מההנקה, התפתל והתלונן עד שבסוף נרדם במקום לינוק.
ואז הוא התחיל לפלוט. כשהקיא לבסוף נוזל צהוב בוהק, נבהלתי. ביום האחד-עשר ביקרנו אצל אחות מוסמכת במושבה מנוניטית במקסיקו. היא בדקה את ג'דסון, הקשיבה לתיאור שלי והשיבה בנחת: ״וזה הילד הראשון שלך?״
״לא,״ עניתי, ושמרתי גם אני על קור רוח. ״זה השלישי שלי.״ אז היא הביטה בעיניי, בלי לומר דבר, ובדקה את ג'דסון שוב. היא נתנה לו פתילה ואמרה שכל התינוקות שונים זה מזה. וכך הם באמת. הילד הזה בהחלט היה שונה! בעקבות ההקלה המקומית שנתנה הפתילה, נראה שג'דסון הרגיש טוב יותר.
הוא היה בן שבעה שבועות כשחזרנו הביתה. מגיל שלושה שבועות ועד גיל שבעה חודשים הוא התקשה ביציאות.
בימי ראשון אנשים ליטפו את פניו הקטנות והעירו על בכיו המתוק. בימים אחרים התכרבלתי בכיסא הנדנדה, שומעת אך כאילו לא שומעת את בכיו המתוק. היו ימים שנדמה היה שהוא לא מפסיק לבכות. החזקתי אותו כל הזמן, למעט כשהיה מנמנם. למדתי להכיר את המחזור שלו: כמה ימים בלי יציאה, שבמהלכם הלך ונעשה רגזן יותר, אחר כך יניקה שהלכה ונחלשה, ולבסוף בכי ממש עד שנתתי לו הקלה זמנית באמצעות פתילה. בניגוד לחשד המקובל, הוא לא סבל מעצירות. התחושה האימהית שלי אמרה שמשהו בגופו אינו מפעיל באופן טבעי את המעיים.
״בלי דגנים,״ הציע ספר אחד. ״ייתכן שזו מחלת הירשפרונג, שאפשר לטפל בה באופן טבעי באמצעות הימנעות מדגנים.״ לכן הפסקתי לאכול דגנים. חמישה שבועות נגררו בזמן ששמרתי על התזונה החדשה. נראה שג'דסון כלל לא הבחין במאמציי.
רופאת הילדים שלו הקשיבה לתיאור השגרה שלו, ואז הזמינה בדיקה למחלת הירשפרונג.
תוצאות הבדיקה היו תקינות. חזרתי בהכרת תודה לאכול דגנים, אך ביום ראשון הבא קיבלתי עצה חדשה. אם מנוסה חיפשה אותי בחדר הילדים, שאליו נמלטתי מאולם ההתכנסות הרועש, כשהתנדנדתי עם בני, מתנדנדת, מתנדנדת, מתנדנדת. ״שקלת להפסיק לצרוך מוצרי חלב?״
ובכן, לא. לא שקלתי את זה.
״אני חושבת שכדאי לך לנסות להפסיק לצרוך מוצרי חלב,״ החליטה. כמו מדריך רפואי מרופט מרוב שימוש, היא מנתה את הסיבות לכך.
רופאת הילדים שלו לא תמכה ברעיון להפסיק לאכול מוצרי חלב. ביקרתי במרפאתה לאחר שלושה שבועות של התזונה הזאת. ״את זקוקה לשומנים שבמוצרי החלב כדי לשמור על אספקת החלב שלך,״ היא נזפה בי. ״וחוץ מזה, הסימן הראשון לאי-סבילות לחלב הוא דם בצואה, לא היעדר צואה.״
לא היה אכפת לי להפסיק את התזונה נטולת מוצרי החלב. ניסינו דברים אחרים. ג'דסון התנגד בעקשנות לחוקנים. מינון משלשל שנרשם לו לא הביא לתוצאות. בשלב מסוים הרופאה הורתה לי פשוט לחכות עם ג'דסון, משוכנעת שהמעיים שלו יפעלו מעצמם. ג'דסון הצליח לחכות יותר ממני. כשהגענו ליום השבעה-עשר, נאלצתי להשתמש בפתילות כדי להקל על התינוק האומלל שלי.
אבל לא רק התעלומה במערכת העיכול הסבה לנו כאב לב בקשר לתינוק שלנו. גם כשמערכת העיכול שלו הייתה ריקה, הוא היה רגזן. זמני הארוחות נעשו סבל. ג'דסון התנגד כשישבתי ליד השולחן כדי להצטרף למשפחה לארוחה. התרגלתי להחזיק אותו מעל הכתף ולנעוץ במהירות אוכל ביד אחת. כלומר, לא באמת התרגלתי. מעולם לא התרגלתי לקיטורים שלו. למדתי לעשות את עבודות הבית כשהוא נמנם, כי כשהיה ער אי אפשר היה לעשות דבר מלבד לטפל בו.
גם הכנסייה הייתה נקודה כואבת. ג'דסון התנהג גרוע יותר בכל מקום שבו הייתה פעילות, אבל בכנסייה התנהג בצורה בלתי נסבלת. נאבקתי בו עד שנרדם, בדרך כלל בדיוק בזמן כדי לשמוע את החלק האחרון של הדרשה.
ארוחות ההתכנסות היו אסון. ג'דסון צרח. הוא לא נתן לאף אחד לגעת בו חוץ ממני, וגם אז לא הצלחתי להרגיע אותו. עד שהכנו צלחות והאכלנו את המשפחה הקטנה שלנו, כבר הייתי מותשת ומוכנה לחזור הביתה. נדמה היה שהוא מפחד ממשהו. לא הצלחתי להבין ממה.
בהדרגה נעשיתי מודעת לכך שנדמה שהוא אפילו מפחד מסטרלינג. בגיל הזה הבנים האחרים שלנו כבר למדו לזהות שסטרלינג הוא ״יותר כיף מאמא״, אבל ג'דסון לא. הוא התרחק מאבא שלו. הוא התנגד לניסיונותיו של סטרלינג להתקרב אליו, ונצמד אליי בחוזקה.
והאינסטינקט האימהי שלי, עמוק מתחת לגלי העייפות, הגיב. בתערובת רגשות מלאת סתירות, בקושי הייתי מוסרת את ג'דסון למישהו אחר וכבר ייאושו הברור מכך שאינו איתי היה מושך בלבי; הייתי לוקחת אותו בחזרה, מצמידה אותו אליי ומרגיעה אותו. נדמה היה שאף על פי שהוא שלט בי, גער בי ורוקן אותי מכוחותיי, הצורך העז שלו מילא אותי. לא הבנתי את זה.
״אני חושבת שאת צריכה לתת לו פרוביוטיקה איכותית,״ הציעה חמותי. זה נשמע רעיון טוב, לפחות ביום ראשון בערב. איכשהו חלפו השבועות, ולא מצאתי זמן לחפש פרוביוטיקה איכותית.
״נסי מולטי-ויטמין טוב,״ ייעצה חברה אחרת אחרי שראתה אותנו באספת התפילה. ״יכול להיות שזה באמת תולעים. הכרתי ילדה קטנה שהייתה בלתי נסבלת לגמרי; היא רק צרחה וצרחה, וברגע שטיפלו בה נגד תולעים, זה נעלם לגמרי...״
גם זה נשמע רעיון טוב. זה נשמע גם כמו משהו גדול ומסובך. לא ידעתי מאיפה להתחיל לחקור על ״תולעים״, ולא היה לי מקום לכך בראש.
כשהיה בערך בן שישה חודשים, עברנו את התקופה הקשה ביותר איתו: כמעט שבוע שבו בכה ובכה וסירב לינוק או להתנחם. ביקשנו מאנשי השירות שלנו למשוח אותו. אחרי המשיחה חיכינו בציפייה. בתוך שעות חזר ג'דסון להתפתל בחוסר מנוחה ולקטר. חיכינו עוד כמה ימים לפני שעדכנו את רופאת הילדים שלו. על פי עצתה, סטרלינג ואני לקחנו אותו לבית החולים, שם מומחה בגסטרואנטרולוגיית ילדים היה יכול לעזור לנו. הפחיד אותנו לקחת את התינוק המבולבל והפגיע שלנו לבית החולים. ״התפללו בעדנו,״ ביקשנו כשסיפרנו למשפחות שלנו ולאחינו לאמונה על כך.
עד שהתקבלנו בבית החולים, ג'דסון כבר התעודד. האחות הראתה לנו חדר. היא השכיבה את ג'דסון במיטת בית החולים הקרה, המוקפת במעקות, והלבישה אותו בחלוק גס. בזמן שחיכינו שהרופא ייכנס, סטרלינג ואני השתאינו מהשינוי בבננו. הוא שכב בשקט במיטה, מישש את הסורגים והביט סביבו. לא שלוש דקות, לא שלושים, אלא שעה שלמה, ולבסוף נרדם. התנהגות כזאת לא נראתה מעולם אצל ג'דסון. הבטנו זה בזה במבוכה.
״אני מרגישה די טיפשה,״ הודיתי בפני סטרלינג. ״מה יחשבו הרופאים כשיראו את הבחור הקטן והבריא הזה? ומה עם חשבון בית החולים העצום?״ כיסיתי את פניי בידיי.
סטרלינג משך בכתפיו, מבולבל כמוני. ״אני חושב שאנשים בטח התפללו.״
זו הייתה נקודת המפנה במצבו הגופני של ג'דסון. למחרת שחררו אותנו מבית החולים, ובדוח של ג'דסון חתמו שהוא בריא. הם לא מצאו שום דבר לא תקין אצל הילד שלנו. זמן קצר לאחר מכן חלפו בעיות המעיים שלו. הוא נעשה סדיר כמו הזריחה — סדיר מדי בשביל האישה שעד אז לא נזקקה לחיתולים, מגבונים או בגדים נוספים. הודינו לאדון על התפילה שנענתה.
אבל הוא עדיין בכה. חלפו חודשים שבהם ציפינו לכל שלב התפתחותי: אולי כשייצאו השיניים האלה, אולי כשיתחיל לזחול, אולי כשיתחיל ללכת. ג'דסון זחל בגיל שישה חודשים, הלך בגיל עשרה חודשים, אכל — או, ליתר דיוק, לא אכל — אוכל של גדולים, ועדיין קיטר. היו ימים שהסתובבתי עם ״עלוקה״ קטנה שתלויה לי בחצאית. בימים אחרים לא הסתובבתי בכלל. סטרלינג ניסה להחזיק אותו בזמן שאכלתי ארוחת ערב, אבל ג'דסון שנא את זה יותר מששנא לשבת איתי בזמן הארוחות, ועד מהרה הייתי נכנעת לבכיו המתחנן. כמעט רק כשהיה ישן הוא היה מרוצה. הדבר התמוה ביותר היה הפחד שנראה כי חש כלפי סטרלינג, והתנהגותו הלא הגיונית בכנסייה.
״אנחנו פשוט מפנקים אותו יותר מדי?״ שאלתי את סטרלינג. ״אולי הוא פשוט לא רוצה לשבת בשקט בכנסייה, כמו כל תינוק אחר.״
סטרלינג חשב. ״אם זה היה כך, למה הוא מתנגד כל כך לארוחות ההתכנסות? זה אמור להיות זמן מהנה. או אם את מפנקת אותו, למה הוא לא רוצה לעשות דברים כיפיים, כמו לצאת איתי החוצה או לאכול חטיפים?״
לא ידעתי. לא חשבתי שאני מפנקת אותו, אבל לא הייתי בטוחה. חשבתי שאפילו תינוק מפונק אמור ליהנות לפעמים להיות רחוק מאמו. לא ג'דסון. הוא הסתובב איתי כל הזמן, יד אחת אוחזת בצווארון שלי, והיד השנייה דוחפת אותו ממני כדי לראות לאן אנחנו הולכים. אם הכיוון שלנו לא מצא חן בעיניו, לעיתים קרובות ניסה לכוון אותי בעזרת זינוקים חזקים להפליא. פעולותיו החרדות והדרוכות יתר על המידה בלבלו אותי. אולי יש בעיה חמורה יותר, אולי משהו הקשור למערכת העצבים שלו.
״את יודעת, כשהכנסנו את אחייניתי לביתנו, היו לה קשיי התקשרות,״ אמרה לי אחת האחיות בזמן ארוחת ההתכנסות. ג'דסון הפנה ממנה את פיו הפתוח, כך שלמעשה דיברנו מעל ההמולה באולם. ״היא מעולם לא נקשרה לאיש בגלל המצב הקשה בבית שלה. התחלתי לשאת אותה איתי לכל מקום עד שנקשרה אליי. הדרך שבה ג'דסון מתנהג בחוסר ביטחון, אפילו כשהוא איתך, גורמת לי לחשוב שהוא לא נקשר. אולי בגלל זה הוא נבהל בכל פעם שאת מניחה אותו.״ אולי. אבל איפה ומתי היו יכולים להתפתח אצלו קשיי התקשרות?
״הייתה לו לידה טראומטית?״ שאלה האישה.
חשבתי על זה. ״ובכן, לא...״ הרהרתי שוב באירוע המפחיד במקסיקו. אולי הוא שיבש את תהליך ההתקשרות הטבעי. או אולי הזמן בבית החולים. אולי התקף השעלת כשהיה בן שמונה חודשים. כשהרגעים האלה חלפו במחשבתי, הבנתי שהינקות של ג'דסון אכן הייתה קשה. אולי הייתה סיבה טובה לכך שאיזונו הרגשי התערער. עכשיו הוא באמת נראה חסר ביטחון. מפוחד. כל הזמן במצב של ״הישרדות״, כשאני המקור המפוקפק שלו לביטחון רגעי. אם אכן היו לו קשיי התקשרות, הרי שכל חיי התינוקות שלו נהגתי בו לא נכון. שוב ושוב ניסיתי לתת לאנשים אחרים, כמו הסבתות שלו, להחזיק אותו, בתקווה שיבין שהוא בטוח איתם. זה לא עבד. השיחה עם האישה הזאת גרמה לי לפקפק בדרכי, ולחשוש שפגעתי בג'דסון עוד יותר כשעשיתי זאת. לפחות לשאת אותו כל הזמן לא יעלה כסף.
השגתי מנשא לתינוקות והתחלתי לשאת אותו עליי בזמן שעבדתי. הוא אהב את זה, אבל הגב שלי לא. עד מהרה ויתרתי גם על ההרגל הזה, אחרי שלא הופיעו סימנים מעודדים של התקשרות. אם רוחי עומדת להישחק בגלל הטיפול בילד הזה, לפחות הגב שלי לא צריך להישחק גם הוא.
ניסינו משמעת. אחרי הכול, גידלנו שני בנים נוספים, ומשמעת לא הייתה דבר חדש בביתנו. לא נראה שעשינו עם ג'דסון משהו שונה ממה שעשינו עם הבנים האחרים, אבל התוצאות היו בהחלט שונות. ג'דסון הגיב באימה בלתי נשלטת. הבכי הרך של התינוק כבר נעלם מזמן. לא ידענו איך ללמד אותו להיות שמח בטיפולו של סטרלינג, כי המשמעת רק הגבירה את מצוקתו. ואיך מלמדים ילד לשחק הרחק מאמו? אחרי כמה מפגשים מתישים בכנסייה, שבהם הוא סירב להיענות, התחלנו להרגיש שמכה בישבן אינה הדרך להגיע אליו. למעשה, הרגשנו שמעולם לא הצלחנו להגיע אליו. אבל אם מכה לא עזרה, איך עוד אפשר ללמד אותו? נזכרתי שראיתי אמהות אחרות מצמידות את ידיהן לפיו של הפעוט שלהן כדי ללמד אותו שבכי קולני לא יביא לתוצאה הרצויה. אולי צריך ללמד אותו להפסיק לבכות. ניסיתי זאת במשך זמן מה.
זמן קצר אחרי שג'דסון חגג שנה, התנהגותו הגיעה לשיא נורא. הוא היה גדול מספיק כדי לסרב להכוונה או להרגעה. נדמה היה שהמשמעת מוציאה אותו מדעתו. לבסוף לקחתי ספר על התפתחות הילד. תיאור אחד, של מצב שנקרא רפלקס פחד שנשאר פעיל, תיאר את הילד שלנו בדיוק. הספר הבטיח שבאמצעות תרגול טיפולי פשוט נוכל לתקן את המצב. אולם נזדקק למומחה בתחום שיעבוד איתנו וילמד אותנו את הטיפול.
״מה דעתך?״ שאלתי את סטרלינג אחרי ששיתפתי אותו במידע שבספר.
הבעת פניו הייתה לא בטוחה. ״אני לא יודע,״ הרהר בקול. ״לא כך לימדו אותי לגדל ילד. תמיד חשבתי שאהבה, תפילה ומשמעת עקבית הן המפתחות לטיפול רגיל בילדים. אין לנו הוכחה שמשהו לא בסדר אצל ג'דסון מלבד הקיטורים שלו. אני מהסס להצמיד לו תווית.״
גם אני. שנינו הכרנו בכך שלחלק מהילדים יש צרכים מיוחדים ושיש ערך למטפלים שעברו הכשרה מיוחדת, אבל לא רצינו למהר להדביק להתנהגותו של ג'דסון תווית שתפטור אותו מאחריות.
אבל למחרת חזרה העייפות שבטיפול בו כמו ערפל. דיברנו שוב על רפלקס הפחד שנשאר פעיל. את האהבה בהחלט ניסינו. גם תפילה ניסינו, במידה מסוימת לפחות. המשמעת העקבית הייתה עניין אחר. בניגוד לבנים האחרים שלנו, לא נראה שהיא עובדת עם ג'דסון. לפי הטקסט על רפלקסים של פחד שנשארים פעילים, ייתכן שהמשמעת משיגה את ההפך ממה שהתכוונו להשיג.
״את יכולה להתקשר ולקבוע פגישה עם המטפלת,״ החליט סטרלינג. ״שווה לנסות. היא גם נוצרייה, והיא לא מציעה שום דבר מעבר לתרגילים גופניים שיאמנו מחדש את המוח.״
וכך עשיתי. המטפלת גרה במרחק שמונה שעות נסיעה, וזה בהחלט לא עניין של מה בכך. אבל בעינינו התקווה לעזרה הייתה שווה את הנסיעה. בינתיים סיפרתי לכמה אנשים על מה שחשבנו. כמה מהם הבטיחו להתפלל בעדנו. חמותי הציעה תוסף לילדים להרגעה ולריכוז. הצלחתי גם להגיע לחנות למזון בריאות ולקנות פרוביוטיקה ומולטי-ויטמין. מועד הפגישה עם המטפלת התקרב.
״אני לא רואה איך נוכל לנסוע,״ אמר סטרלינג כמה ימים לפני כן. ״השבועות שלנו עמוסים מאוד וכולנו עייפים. אני לא רואה איך נצליח לדחוס נסיעה של יומיים רק בשביל פגישה קצרה אחת. אבל כנראה שנצטרך. אם זה יעזור לג'דסון, זה יהיה שווה את זה.״
גם צווארי התכווץ במתח, רק מהמחשבה על הנסיעה. באותו שבוע עשינו מאמץ מרוכז לחנך את ג'דסון. נהגנו בו בתקיפות וניסינו להביא את רצונו להתיישר עם רצוננו. הוא תיעב זאת. בכל פעם שסטרלינג לקח אותו, הוא הגיב באלימות. הקצבתי זמן מדי יום לשבת איתו על הספה, להחזיק את ידיו ולדרוש ממנו לשתוק, בהצלחה חלקית.
ביום ראשון שלפני הנסיעה לפגישה, נענינו להזמנה לארוחת ערב בבית שלא הכרנו היטב. ביליתי את הזמן במאבק עם בני הקטן, ובולעת תוך כדי כך פיות של גאווה ונחמה. בינתיים שוחח סטרלינג עם הגברים על הקשיים שלנו עם ג'דסון, והזכיר את החששות שלנו לגבי הפחד שלו ואת אפשרות הטיפול.
״חשבתם פעם איך ג'דסון מרגיש כשאתם מענישים אותו בדרך שבה ראיתי את אשתך עושה קודם?״ שאל אחד הגברים בעדינות. ״שמתי לב למבט בעיניו של ג'דסון כשהיא ריסנה אותו וכיסתה את פיו. הוא נראה מבועת. אם אתם באמת חושבים שיש לו בעיה עם פחד, אולי כדאי שתנסו לראות את המשמעת מנקודת המבט שלו. אחד מילדינו הגיב גם הוא בצורה בלתי סבירה לשיטות החינוך הרגילות שלנו, עד שהתחלתי להסביר לו מה אני עומד לעשות...״ בעדינות שיתף האח הזה בחוויה שעברו עם ילדם.
סטרלינג נדהם והתברך בתובנה העדינה הזאת. הגברים הוסיפו עוד כמה דברים. נדמה היה שהיינו קרובים מדי למצב מכדי לראות אותו במלואו, והאדון העניק לנו פרספקטיבה באמצעות אדם חכם מן הצד. הסכמנו לבטל את הפגישה בנושא התפתחות הילד ולחשוב מחדש על שיטות החינוך שלנו. החלטנו לנסות להסביר לג'דסון בבירור מה אנחנו מצפים ממנו ומה יהיו ההשלכות של אי-ציות. במקום לרסן אותו ולדרוש שייכנע לרצונותינו, הסכמנו להשתמש במכות קלות וחוזרות כדי לנזוף בו על עקשנותו.
״אני מתכוון להקדיש את השבוע הזה כולו להתמקדות בארוחות,״ החליט סטרלינג. ״כמובן, זה אומר שאת תישאי בעיקר הנטל, כי את מאכילה את ג'דסון בשתיים משלוש הארוחות. אבל אנסה לקחת על עצמי את החלק הכבד יותר. אני גם מתכוון לצום ולהתפלל לקבלת תשובות לגבי הילד הזה. ניסינו לחנך אותו בזמן הארוחות בעבר, אבל אף פעם לא התמדנו יותר מיום או יומיים. תמיד ׳קורה משהו׳ ואנחנו מרפים. אבל זה חשוב. חשוב מדי מכדי להמשיך לאפשר ל׳חיים׳ להפריע.״
הסכמתי איתו. ההחלטה הזאת מילאה את רוחי בתקווה ובמנוחה. משהו בדרך הטיפולית לא הרגיש נכון, ובכל זאת היינו נואשים למצוא תשובה.
השבוע הזה היה קשה. הבנים האחרים אכלו לבדם בזמן שביליתי זמן ממושך ליד השולחן עם ג'דסון. הוא צרח לנוכח הציפייה הברורה שלי שישב בשקט ויאכל. הוא התפתל, נחנק, בכה. התפללתי והכיתי בו קלות. בארוחת הערב סטרלינג לקח את התפקיד. ג'דסון התנגד לכך בעוצמה רבה עוד יותר. בערב הראשון חלפו שלוש שעות עד שהילד שלנו ציית ובלע מעט אוכל עבור אביו. עוד כמה ערבים עברו בפרקי זמן דומים. סטרלינג עבד עם ג'דסון בעדינות ובתקיפות, דיבר איתו, היכה אותו והחזיק אותו. ניסיתי להתעלם מהקולות. המחויבות שלי לתמוך בבעלי בכל זה התנגשה ברגשותיי, אבל הפעם לא נשברתי כשג'דסון הביט בי בעיניים מתחננות.
בסוף השבוע הראשון ניכרו אצל ג'דסון סימני שיפור. הוא הפסיק לבכות בזמן הארוחות. הוא ישב בכיסא האוכל שלו ואכל כמה ביסים בצייתנות למעננו. בהבעה קומית ועלובה למדי, היה נותן לסטרלינג ולי, לכל אחד מאיתנו, אחת מכפות ידיו הקטנות להחזיק בזמן שאכל, כאילו זה נסך בו אומץ. המשכנו להקדיש תשומת לב מכוונת לחינוך שלו בתחום הזה בלבד. בסוף השבוע השני השתפרה התנהגותו בכל התחומים. הוא התחיל להשתחרר מאחיזתו בי ולחפש לעצמו תעסוקה, מתרוצץ בבית וממלמל בשמחה. צפיתי בהשתאות בזמן שעשה דברים רגילים של תינוקות: חקר את ארגז הצעצועים, טיפס על הספות ושיחק בשירותים. הוא יצא החוצה לבדו, ועד מהרה למד לשחק בכדורים ובמשאיות צעצוע. הפסקתי לתת לו את התוספים השונים, כי מצבו היה טוב כל כך.
ואז, ביום משמח אחד, כשהבנים קראו יחד ״אבא חזר הביתה!״, ג'דסון צווח מרוב שמחה. בערב הבא, כשסטרלינג הגיע, הוא צווח שוב, והפעם פנה בשמחה אל הדלת. פתחתי לו אותה. הוא דידה אל המשאית שבה עמד סטרלינג. סטרלינג נשא אותו אל הבית. ג'דסון הביט בי בניצחון מזרועותיו של אבא, והעיר הערה ממלמלת על המצב. הוא לא ניסה להגיע אליי. אז ידענו שסטרלינג כבש את לבו. מאותו זמן ועד היום הוא ילד אחר.
עכשיו אנחנו מביטים בו בשמחה. פניו הקטנות קורנות ומאירות, עיניו צלולות ושלוות. ברור שהוא מרגיש בטוח. הוא נעשה שמחה גדולה בבית, ומקסים את משפחתנו בתעלוליו כשהוא מדדה סביב. לא רק שהוא נקשר לסטרלינג, הוא הרחיב גם את מעגל האנשים שהוא מקבל. הוא מסתדר היטב עם אחיו. הוא מגיב באופן סביר לחינוך בתחומים אחרים. אנחנו אוהבים אותו, את בננו הקטן השלישי.
אז מה באמת היה לא בסדר אצל ג'דסון? אני חושבת שבחודשי חייו הראשונים הייתה לו בעיה גופנית שגרמה לו אי-נוחות. הינקות שלו הייתה קשה. במבט לאחור אני מבינה שהתחלתי לפנק אותו בלי לשים לב.
בשלב כלשהו, במעבר בין צורך לדרישה, התחלתי להיענות לכל רצון קטן שלו. זה קרה בהדרגה ובחשאי. בשלב מוקדם להפליא הוא הבין בבירור שהבכי שלו שולט בי. לא ראיתי את זה. לא ראינו את זה. לא ראינו זאת עד שהתחלנו להשיב לעצמנו את השליטה ההורית בתהליך החינוך שלו. עדיין איננו יודעים מתי זה קרה או איך. אבל את זאת אנחנו יודעים: דרכו של אלוהים פועלת.
תפילה פועלת. שבט המוסר פועל. אישה שתומכת בבעלה כשהוא מחנך את ילדו באהבה — זה פועל. בתוכנית הנוגדת את ההיגיון האנושי, קל וחומר את תורת העולם, תהליך עיצוב רצונו של ג'דסון קשר אותו היטב לאביו. הדבר העניק לו תחושת ביטחון בעולמו הקטן. סטרלינג הוא האחראי. ג'דסון רגוע ובטוח בכך. הדבר הסיר ממנו את הנטל לשלוט בעולם שלו. הוא חופשי ליצור קשר עם כל אחד מאיתנו, בלי הדרישות העריצות של טבעו הקטן והאנוכי. משהו בבהירות שבה אבא שלו הוא הסמכות בחייו גם ביסס את סמכותי עליו.
חלפו יותר משנתיים מאז שסטרלינג החל להפנות את לבו ורצונו של ג'דסון אליו. היום ג'דסון הוא ילד שמח ומאוזן. הוא יושב בשקט בכנסייה ובזמני ההתמסרות; הוא נהנה מארוחות ההתכנסות ומחבריו; והוא שמח לבלות עם אבא או עם אמא. עקשנות, חרדה וזמני הארוחות הם שלושה תחומים שבהם נדרשת התמדה יומיומית בחינוכו — יותר התמדה ממה שנדרשה לנו עם שני ילדינו הקודמים גם יחד! אבל החדשות הטובות הן שג'דסון מגיב היטב למשמעת. יש ימים שנדמה שאנחנו לא מתקדמים, עד שאנחנו מביטים לאחור ורואים כמה רחוק באמת הגיע בננו. אנו מהללים את האדון על התערבותו בחיינו, בכך שהשתמש באח חד הבחנה כדי לדבר אל תוך המצב. בדבר אלוהים ובדרכו של אלוהים נמצאים המפתחות לגידול ילד שמח.
