# לצעוד איתה דרך האבל
מאחות לאחות
שפה: he
מחבר: by Naomi Lapp
Lakeville, OH
הגיליון המקורי: The Heartbeat of the Remnant, אביב 2022, מספר 1
עמודי המקור: 20–23
קריאת המאמר:
קובץ PDF מקורי: WEB\-Spring\-2022\-Remnant\.pdf
[The Heartbeat of the Remnant, אביב 2022]()
יום אחד אולי תלכו לאורך חוף הים\. תביטו לאחור ותראו את עקבותיכם נעלמים עם גל המים הבא, המוקצף\. אתם אוהבים לשמוע את רחש הגלים המרגיע\. אתם מביטים בקו החוף המתעקל בחן ובאוקיינוס הנוצץ עד לאופק הרחוק\. החיים טובים\.
לפתע גל עצום שוטף פנימה ומרים אתכם מעל הקרקע\. אתם נאבקים ומנופפים בידיים וברגליים כדי להתייצב שוב\. או שהגל אף עשוי לסחוף אתכם הלאה ולהטיח אתכם בקיר סלע, ולהותיר אתכם המומים ומתנשפים מכאב\.
אפשר לקרוא לגל הזה אבל, כפי שמתואר בבית הבא מתוך השיר שכתבה מרי א׳ בייקר\.
אדון, בייסורי נפש
אני כורעת היום באבלי;
מעמקי לבי העצוב סוערים;
אנא, עורר והושע אותי\!
זרמי חטא וייסורים
שוטפים את נפשי השוקעת\!
ואני אובדת\! אני אובדת, אדון יקר;
אנא מהר וקח את המושכות\.
בשנה החולפת רבים מאיתנו איבדו אנשים יקרים\. אולי היה זה חבר ילדות, או מישהו ממשפחת הקהילה שלנו, או אפילו בן משפחה קרוב\. בהתאם למידת הקרבה שלנו, חשנו טיפות, נתזים או אפילו גלי גאות של אבל\.
האבל שלנו נובע מן הקשר שהיה בינינו\. במידה זו או אחרת השקענו זה בחייו של זה\. אהבנו, אך כעת אין לאהבה הזאת לאן לפנות\. אפשר לומר שהאבל הוא מחיר האהבה\.
כך תיארה אלמנה אחת את האבל: „עם מותו הפתאומי והלא־צפוי של בעלי, חשתי הלם עצום, חוסר אמון ואפילו בהלה, לנוכח עתיד לא־ודאי בלעדיו, בגיל 51\. במבט לאחור אני מבינה עד כמה אלוהים רחום בכך שהוא מאפשר לנו להיות במצב מסוים של קהות חושים והלם בזמן כזה, וכך המציאות מחלחלת לאט יותר\.”
איך היא התמודדה? היא אומרת: „אני גם נפעמת מן האופן שבו הוא מעניק חסד וכוח לעבור דברים קשים בחיים שמעולם לא חשבנו שנצטרך להתמודד איתם\. הוא הולך איתנו כשאנו עוברים בעמק האבל, ולכן לעולם איננו הולכים לבד\. מסע האבל אינו זהה אצל כולם\. הוא אינו מסתיים בתוך כמה חודשים\. אני, למשל, עוד בכיתי גם כעבור שנה\. לקח זמן רב עד שהכאב דעך והחיים שבו להיות בעלי משמעות\. אבל השבח לאלוהים, הזמן הזה אכן מגיע\! מוטב לא להביט רחוק מדי אל העתיד\. אנו הולכים עם ישוע יום אחד בכל פעם, בידיעה שהטוב עוד לפנינו\.”
**הנה עוד חוויות של מי שעברו את הדבר:**
- „אני עדיין לומדת שכאשר אנו אומרים, ‘הכול בסדר, אדוני’, עלינו להשאיר את זה שם, לרגלי ישוע\.”
- „אנשים אבלים חשים בדידות רבה, אך יש גם בדידות שנובעת מכך שאין להם מקום להשתייך אליו\. אפשר להיות בחדר מלא אנשים ועדיין להרגיש לבד לגמרי, כי איבדתם את תחושת השייכות שלכם, או שהשתנה המקום שאליו אתם שייכים\.”
- „נוכחותו של אדם אבל עלולה להכאיב לאחרים\. היא מזכירה שדברים ‘רעים’ יכולים לקרות\. לכן לפעמים לא מזמינים אותם, וזה מכאיב\. אדם אבל רוצה שיזמינו אותו, אך לפעמים, כשהוא מוזמן, הוא חש מחדש שאינו שייך וחושב שהיה עליו להישאר בבית\. לרוב קשה לו לנהל שיחת חולין כשעולמו מיטלטל באלימות\. ליבו כבד בעוד מצב רוחם של אחרים קליל, וזה גורם לו לדכדוך רב עוד יותר\. מובן שרבים אינם יודעים מה לעשות כשהם רואים אחרים מתאבלים, ולכן הם פשוט לא עושים דבר ומתרחקים\. אחרי אובדן אובדות חברויות רבות, והדבר מכאיב עוד יותר\.”
- „אלוהים היה קרוב כל כך\. הוא תמיד היה שם\. ‘ומתחת זרועות עולם’, ואני הרגשתי אותן\.”
אלוהים יכול להשתמש בצער ובאבל כדי ללמד אותנו דברים שאולי לא נלמד בזמנים שמחים יותר\. אנו לומדים להישען עליו\. אנו חושבים על חומרת החיים\. אנו לומדים לאמץ ערכים נצחיים ולצפות לשמים\. אנו מתעוררים להוקיר את האנשים היקרים שעדיין איתנו כשאנו שומעים דברים כגון אלה: „במבט לאחור, הלוואי שלא היינו מתייחסים לזמן שהיה לנו יחד כמובן מאליו\. הלוואי שהייתי מזהה את תכונות האופי שלו כחוזקות ולא כדברים שהרגיזו אותי\.”
מי שמאבדים אדם יקר מוצאים את עצמם לעיתים באור הזרקורים למשך זמן מה\. רבים רוצים לדעת כיצד הם מגיבים, במיוחד כאשר המוות התרחש בנסיבות יוצאות דופן\. חשבו על אליזבת אליוט ועל ארבע הנשים האחרות שהתאלמנו בשנת 1956 בעקבות רצח בעליהן בידי רוצחי ג׳ונגל באקוודור\. או על מארי טרויר, שבעלה ג׳ון נרצח בידי אנשי גרילה בגואטמלה בשנת 1981, או על אימהות הבנות שנרצחו בניקל מיינס, פנסילבניה, בשנת 2006\.
נשים אלה מצאו את עצמן תחת זרקור שכמעט כל העולם הפנה אליהן\. ההזדמנות הגדולה ביותר שלהן להציג את החסד שאלוהים מעניק באה כנראה דווקא בזמן שבו רצו בכך פחות מכול\. אך תגובותיהן — סליחה, חוסר אנוכיות ואמון באלוהים — הדהימו את העולם, לפחות בהתחשב בהיקף תשומת הלב התקשורתית\. אכן, *עיר השוכנת על הר אינה יכולה להיסתר – מתי ה׳ 5:14\.*
אף שאנו והאנשים שאנו מכירים כמעט בוודאי לא נעמוד ברמת חשיפה כזאת, גם לנו יש במה ייחודית להציג עליה את חסדו של אלוהים\. ייתכן שלעולם לא תהיה לנו הזדמנות טובה יותר לגעת בלבבות קשי־עורף או בלבבות המחפשים, מאשר בשעת האבל שלנו\.
כשאנו שומעים שאנשים אכן התקרבו לאלוהים בעקבות מותו של יקירנו, הדבר יכול להעניק נחמה ומשמעות\. המוות הזה לא היה טרגדיה חסרת תכלית; הוא נועד להביא כבוד לאלוהים\. במילים אחרות, אלוהים אינו מבזבז את צערנו\.
הדבר מזכיר לנו את דברי ישוע על אלעזר, כשאמר: *…מחלה זו אינה למוות, כי אם לכבוד אלוהים, כדי שיתפאר בה בן האלוהים – יוחנן י״א 4\.* ישוע הוא הדוגמה המושלמת שלנו לדרך שבה יש לנהוג באבלים\. הוא בא אל מרים ומרתה והקשיב להן\. הוא בכה איתן אף שידע שהוא ***יכול*** — ואז ***אכן*** שינה את המצב כולו כשהקים את אלעזר לתחייה\.
### איך נוכל לעזור?
מה חלקנו בסיוע לאחות אבלה להאדיר את אלוהים בתוך מצבה? חשבו על הדברים ששיתפו האלמנות הבאות:
- „מה שעזר לי היה שאחות יקרה ישבה איתי ואמרה שאכפת לה ממני\. ובשתיקתה יכולתי להרגיש שאהבתה אמיתית\.”
- „האבל מפתיע ובלתי צפוי\. ייתכן שלאדם יהיה יום טוב, ואז הוא ישמע שיר, יריח ריח מסוים או יראה פריט לבוש מוכר, שיעורר זיכרון ואחריו מבול של דמעות\. אם זה קורה כשאתם איתו, זה בסדר\. מותר לבכות\. הדמעות מרפאות\. הישארו לצידו ועזרו לו לעבור את זה\. התקרבו אליו; התאבלו איתו\. עדיף לטעות בכך שעושים משהו מאשר בכך שלא עושים דבר\. אולי לא תבינו\. זה בסדר\. אין צורך לחוות אובדן כדי להראות שאכפת לכם\.”
- „האבל מתיש ומקשה מאוד על החשיבה\. לכן אל תשאלו רק מה אפשר לעשות; חפשו צורך שאולי יש להם ונסו למלא אותו\. למשל: ‘אשמח לבוא ביום שלישי בערב ולתקן את הברז שלך’ או ‘נשמח לבוא ולהביא ארוחה, אם זה מתאים לך\.’”
- „דבר אחד שהיה חשוב לי מאוד הוא כשאנשים שיתפו זיכרונות נעימים מיקירנו, או דברים שהעריכו בו\. אפילו היום, כמעט תשע־עשרה שנים לאחר מכן, עדיין מתחמם לי הלב כשאנשים עושים זאת\.”
- „כל הכרטיסים שהגיעו מדי יום במשך החודשיים הראשונים לאחר מות בעלי\. ציפיתי להם מדי יום, והיום הראשון שבו לא הגיע כרטיס היה קשה\.”
- „מה שבאמת עזר לי היה כשמישהו אמר לי להתמקד בברכות שיש לי; שהם מתפללים למעני ושאכפת להם\. או שהם הזמינו אותי להצטרף אליהם, גם אם כך מספר המשתתפים לא היה מאוזן\. דבר נוסף היה כשעברו לקפה או שלחו הודעת טקסט\.”
- „אלמנות זקוקות לעידוד ביום השנה לנישואיהן וביום השנה למות בעליהן\. זה חשוב מאוד כשמישהו ‘באמת’ זוכר\! ארוחת ערב לאלמנות היא דבר נחמד\. גם אחות סודית היא דבר נחמד\. עזר לי כשמישהי הקשיבה והייתה שם כדי לעזור בעבודות הבית ובטיפול בילדים הקטנים\. יותר מכול, ידעתי שאנשים מתפללים למעננו\.”
### מה לומר?
ייתכן שנתקשה למצוא מה לומר לחבר אבל\. הרי איננו רוצים להיות כמו אשת איוב או חבריו, שמילותיהם רק הגבירו את סבלו\. הנה כמה נקודות מבט:
- „אין צורך שיגידו לנו שאנחנו לבד עכשיו\. את זה אנחנו כבר יודעים\.”
- „האבל באמת עלול לזעזע את אמונתו של אדם באלוהים, ולשתק אותו לזמן מה, בייחוד אם לא חווה קודם טראומה רבה\. עד כמה שהוא משתוקק לבטוח באלוהים ולקבל את המציאות החדשה בחייו, לפעמים נדרש זמן רק כדי לעבור את ההלם ולהיות מסוגל לדבר שוב עם אלוהים\. זה בסדר\. סביר להניח שהוא ימצא מרפא ויעמיק את אמונתו, אך תנו לו מרחב להיאבק, להתמודד ולהתאבל מעומק הלב\. הקשיבו ונסו להימנע מ‘תיקון’ אמונתו באמצעות אמירות כמו ‘הכול פועל יחד לטובה…’ או ‘לפחות יש לך…’”
- „לשאול אדם אבל מה שלומו עלול להעמיד אותו במצב קשה\. לשאול בנוכחות קהל אולי אינו הזמן המתאים ביותר\. אולי עדיף לא לשאול, אלא אם כן באמת רוצים לדעת ומוכנים להקדיש זמן להקשיב\.”
- „קשה לחשוב בהיגיון בחודשים הקשים הראשונים\. לא הערכתי ששאלו אותי באותם חודשים ראשונים במה אעבוד לפרנסתי\. קודם הייתי צריכה לעבד את האבל שלי\. גם ניסיתי לעזור לבנותיי הצעירות, שהיו הרוסות מאובדן אביהן האהוב\. ההחלטה הזאת יכלה לחכות\.”
**הקטעים הבאים חושפים קשיים נוספים הקשורים לאבל:**
- „כל אחד מתאבל אחרת; אין דרך נכונה או לא נכונה\. והאבל לעולם אינו נעלם, אף שכל החברים שלי ממשיכים בחייהם כרגיל, וכואב מאוד לראות זאת\. החגים קשים מאוד\. כמעט אי אפשר להשתתף בחתונות\. זהו עולם של זוגות, ורק בחסדו של אלוהים הדבר אפשרי\. למעשה, השבועות שלפני מועדי יום השנה מדי שנה קשים יותר מהימים עצמם\.”
- „דבר אחד שהבנתי מהר מאוד הוא שאנחנו חיים בעולם שמכוון מאוד לזוגות\. כשמאבדים בן זוג, נשארים לנסות להבין איפה המקום שלנו\. אני מעריכה מאוד, כשאני נמצאת במסגרת קבוצתית שכוללת אלמנות ורווקים, את אלה שמנסים לגרום לי להרגיש שייכת ולא יוצאת דופן\.”
- „אי אפשר לקבוע לאבל מגבלת זמן\. אצל כל אחד הוא שונה\. אין דבר כזה ‘להתגבר על זה’ כך שזה יפסיק לכאוב\. אם מתאבלים כראוי, הפצע אינו חשוף כל כך, והוא הופך לצלקת\. זה כמו להתרגל לחיות בלי יד או רגל\. מסתגלים לכך שהן אינן, אבל לעולם לא מפסיקים להתגעגע אליהן\.”
- „מותו של בן משפחה או אובדן בן זוג קשים יותר מכפי שאפשר לדמיין, עד שעוברים בעצמנו את אותו הדבר\. הלוואי שהייתה לנו יותר תמיכה מהקהילה\. הבנים שלנו זקוקים לדמות אב שתשמש להם דוגמה ותלמד אותם את מה שאבא אמור ללמד\.”
- „הילדים שלנו עושים טעויות כמו ילדים אחרים; הם זקוקים לעידוד, לא לביקורת\. הם גם יכולים להיעזר ביד מסייעת בעבודתם\. הלוואי שלא הייתי צריכה להשאיר את ילדי הצעיר לבד כל כך הרבה כשיצאתי לעבודה\. לא פעם הזעתי מרוב דאגה ותהיתי מאין יבוא הכסף לתשלום החשבונות, אבל אני מודה לאדון שהוא תמיד היה שם\.”
איך נוכל לזכור לתמוך באבלים גם אחרי הימים והשבועות הראשונים? נוכל לסמן ביומנים את ימי ההולדת שלהם, את ימי השנה לנישואיהם ואת יום מותו של יקירם\. אחר כך נוכל לקבוע יום מסוים בשבוע שבו נעשה למענם משהו\. אם נתכנן, סביר יותר שנממש את כוונותינו הטובות\.
לבסוף, עלינו לזכור גם את „האלמנות שאינן”\. לפעמים יש בינינו מי שחייהם מוכי צער קשה מזה של מוות ממשי\. אולי במסע חייהם חוו בגידה, נטישה, מאסר או התאבדות\. הם עלולים כמעט לקנא בפצע הנקי של אלמנה „רגילה”\. או שהם עשויים להתמודד עם אשמה בנוסף לאבלם\.
מצבים כאלה נמצאים לעיתים קרובות הרחק מחוץ לאזור הנוחות שלנו\. אין תשובות קלות לשאלה כיצד להתמודד איתם\. אבל אל לנו להתרחק מאחות כזאת אם יש לנו הזדמנות להיות לצידה\. אלוהים יעזור לנו למצוא דרך להראות שאכפת לנו אם נבקש ממנו\.
כשאנו והאנשים שאנו אוהבים ממשיכים ללכת עם אלוהים, הלוואי שנמחיש את התמונה שבבית האחרון של השיר שהוזכר קודם:
„אדון, הסערה תמה, היסודות שקטו בנועם;
שמש הארץ משתקפת באגם השלֵו,
והשמים בתוך לבי\.
הישאר, גואל מבורך,
אל תעזבני עוד;
ובשמחה אגיע אל הנמל המבורך,
ואנוח בחוף האושר\.”
**נסיים בציטוט מפי אלמנה:**
> „לכו איתם עד שיוכלו לצאת מן המערה ולהרגיש שוב את אור השמש\. לפעמים זה דורש מאמץ רב ומלכלך את הידיים, אבל בעיניהם תהיו ישוע ‘בגוף אנושי’\. אינכם אחראים לריפוי שלהם; רק ישוע יכול לעשות זאת\. אבל אתם יכולים להביא אותם אליו\.
>
>
>
> זכרו את החברים שהביאו את האיש המשותק אל ישוע והורידו אותו דרך הגג\. *והנה הביאו אליו איש משותק, שוכב על מיטה; כשראה ישוע את אמונתם, אמר אל המשותק: ‘בני, התעודד; נסלחו לך חטאיך’… וישוע, שידע את מחשבותיהם, אמר: ‘מדוע אתם חושבים רעה בלבבכם? מה קל יותר, לומר: נסלחו לך חטאיך, או לומר: קום והתהלך? אך כדי שתדעו שלבן האדם יש סמכות בארץ לסלוח על חטאים’ — אז אמר אל המשותק: ‘קום, קח את מיטתך ולך לביתך\.’ והוא קם והלך לביתו\. כשראו ההמונים זאת, התפלאו והיללו את אלוהים, שנתן סמכות כזאת לבני אדם – מתי ט׳ 2–8\.*
>
>
>
> איזו תמונה יפה\! באותו אופן, תוכלו לשאת את חברכם ה‘משותק’ מן האבל אל ישוע\. צפו בו נרפא, נושא את משא האבל שלו, ואז מתקדם לעבר ביתו השמימי\. כשאנו רואים את אלוהים פועל בלבו, כולנו יכולים להלל את אלוהים יחד\!”
\~במאמר זה, הקטעים המופיעים במירכאות שותפו עם המחברת בידי כמה אלמנות שביקשו להישאר בעילום שם\.
![קרני שמש חודרות מבעד לעננים מעל אגם הררי המוקף יער]()
## הפניה לכתב העת
- [קרני שמש חודרות מבעד לעננים מעל אגם הררי המוקף יער](): Pexels\.com