לכולנו יש סיפור. לפעמים יש מי שמרגישים כמו איוב. יש שאיבדו הורים, בני זוג, ילדים, אחים או חברים. יש שסובלים ממחלה קשה. יש שלעולם לא יחלימו ממחלתם. ייתכן שיקירינו חולים במחלה סופנית. אולי בעל או הורה מתעלל או בוגד. כמו אצל איוב, ייתכן שחברינו הפנו לנו עורף. אולי יש בעיות בכנסייה שנראות בלתי אפשריות לפתרון. זה יכול להיות משהו כמו תינוק שסובל מגזים, או ילד היפראקטיבי. אולי יש לנו רק צינון, ואנחנו מרגישים כאילו הכול משתבש. הרשימה אינסופית. אנחנו יכולים להזדהות עם מילות השיר הזה.
עד שהסערה תחלוף
בחושך של חצות, פעמים רבות הסתרתי את פניי,
כשהסערה מייללת מעליי ואין מקום מסתור.
בתוך רעם הרעמים, אדון יקר, שמע את זעקתי,
שמור עליי עד שהסערה תחלוף.
פזמון:
עד שהסערה תחלוף, עד שקול הרעם יידום,
עד שהעננים יתפזרו לעד מן השמיים;
אחוז בי בחוזקה, תן לי לעמוד בכף ידך,
שמור עליי עד שהסערה תחלוף.
פעמים רבות לחש לי השטן: „אין טעם לנסות,
כי אין קץ לצער, ואין תקווה לעתיד.”
אך אני יודע שאתה איתי, ומחר אקום
במקום שבו הסערות לעולם לא יקדירו את השמיים.
כשתסתיים הלילה הארוך והסערות לא ישובו עוד,
תן לי לעמוד בנוכחותך על החוף הבהיר והשליו;
בארץ ההיא, שאליה הסערה לעולם אינה מגיעה, אדוני, הלוואי
שאשכון איתך כשהסערה תחלוף.
– מאת מוזי ליסטר
כשהייתי ילדה קטנה, חשבתי שהמחבר מתכוון לסופות רעמים. פחדתי מסופות רעמים. עכשיו אני מבינה שהוא התכוון לסערות החיים שאנו עוברים. ב־14 ביולי 2013 הגעתי לפתע לבית החולים לאחר שלקיתי בהתקף לב מסכן חיים, שנגרם מדיסקציה ספונטנית בעורק כלילי. איזו טלטלה לאם בת 40. הסערה ייללה והרעמים הרעימו. לא היה מקום מסתור מפני הסכנה, כי היא הייתה בתוכי. היה לי רק לב אחד, ואי אפשר היה לסמוך עליו. מה אם זה יקרה שוב? האם אמות? אז ילדיי יישארו ללא אם.
זה היה שיר שהתפללתי בו בחשכת חצות, כשלא הצלחתי להירדם והפחד איים להציף אותי. נוכחותו של האדון הייתה ממשית מאוד עבורי. עברתי את הסערה הזאת עם הבנה עמוקה יותר של האופן שבו אלוהים מגלה את עצמו בפנינו באופן עמוק יותר כשאנחנו עוברים זמנים קשים. עלינו לבחור להתמסר לו לחלוטין ולומר: „לא רצוני, כי אם רצונך ייעשה.”
כשהתלמידים היו בים בתוך הסערה, ישוע היה איתם. גם איתנו הוא נמצא. אנחנו יכולים לבטוח בו. לא יקרה דבר שאינו בהתאם לרצונו. לא תמיד אנחנו מבינים מדוע דברים קורים, וזה בסדר. מטיף זקן נהג לצטט:
„לא עכשיו, אלא בשנים הבאות,
אולי בארץ טובה יותר
נבין את פשר דמעותינו,
ושם, ביום מן הימים, נבין.”
חשוב כל כך לקבל את מה שאלוהים מתיר בחיינו. קבלה אינה פירושה שאנחנו לא עושים דבר בנידון. נלך לרופא אם יהיה צורך. נפנה לאחרים כדי לקבל נחמה ועצה. עדיין יהיו לנו רגשות מכל הסוגים, אבל עלינו להיות שלווים. איננו יכולים לשקוע ברחמים עצמיים ולאמץ גישה של „אוי, כמה מסכנים אנחנו”. ואנחנו יודעים שכל הדברים חוברים יחד לטובתם של אוהבי אלוהים, הנקראים על פי תכליתו – רומים ח׳:28. אני מאמינה בכך. לא תמיד אני יכולה לראות את הטוב, אבל אלוהים רואה.
החיים קשים לפעמים, אבל השיר מספר על הזמן שבו הלילה הארוך יסתיים והסערות לא ישובו עוד. אחיות יקרות, הבה נישאר נאמנות ונישען בכל כוחנו על האדון בסערות החיים.
וראיתי שמים חדשים וארץ חדשה, כי השמים הראשונים והארץ הראשונה עברו, וגם הים איננו עוד. ואני, יוחנן, ראיתי את עיר הקודש, ירושלים החדשה, יורדת מן השמים מאת אלוהים, מוכנה ככלה המקושטת למען בעלה. ושמעתי קול גדול מן השמים אומר: הנה משכן האלוהים עם בני האדם, והוא ישכון איתם; והם יהיו לו לעם, ואלוהים עצמו יהיה איתם ויהיה להם לאלוהים. והוא ימחה כל דמעה מעיניהם, והמוות לא יהיה עוד; גם אבל וזעקה וכאב לא יהיו עוד, כי הראשונות עברו. ההתגלות כ״א:1-4.
