# נירון: חייו של קיסר היסטוריה של הכנסייה שפה: he מחבר: by Jonathan Yoder Big Prairie, OH הגיליון המקורי: The Heartbeat of the Remnant, סתיו 2022, מספר 3 עמודי המקור: 4–5 קריאת המאמר: קובץ PDF מקורי: Fall\-2022\-Remnant\.pdf [The Heartbeat of the Remnant, סתיו 2022]() להיות שליט על קבוצת אנשים כרוך במתח, בהחלטות קשות ובלילות ללא שינה—זה בהחלט אינו תפקיד לחלשים נפשית או לבלתי בוגרים\. התפקיד קשה, בין אם מדובר בשריף, בראש עיר, במושל או בנשיא\. לפי מחקרים במדעי המוח, האדם הממוצע אינו מגיע לבגרות מלאה עד גיל 25\.1 ובכל זאת, בשנת 54 לספירה מונה שליט שהיה בן שבע־עשרה בלבד\. לא היה זה שופט זוטר או מזכיר פוליטי\. הוא הוכתר לשליט על אחת האימפריות הגדולות בעולם באותה תקופה\. שמו של הנער היה נירון קלאודיוס קיסר אוגוסטוס גרמניקוס—המכונה בדרך כלל נירון\. הוא היה הקיסר החמישי של רומא\. נירון לא הגיע לשלטון באמצעות בחירות או מתוך בחירה של אזרחיו\. אמו, אגריפינה, נישאה לקיסר קלאודיוס \(דודהּ\), קיסר רומא\. קלאודיוס אימץ את נירון כבנו\. נירון נשא בהמשך את אוקטביה, בתו של קלאודיוס, שהייתה בת דודתו ואחותו החורגת\. ב־13 באוקטובר 54 לספירה הרעילה אגריפינה את בעלה רב־העוצמה, ובנה נירון הפך לקיסר\. נפוצו שמועות שנירון ואמו קיימו יחסי גילוי עריות, אך השליט החדש התקבל בברכה על ידי נתיניו ונראה להוט לרצותם: הוא הורה לבנות מבני ציבור מפוארים, וכן הוריד מיסים ואת מחירי המזון\. עם זאת, מצב זה לא נמשך זמן רב\. נירון הרג במהרה את גיסו, שהיה בן ארבע־עשרה, מה שעורר את כעסה של אשתו\. בשלב זה הקיסר קיים מערכת יחסים עם שפחה משוחררת \(אישה שהייתה בעבר שפחה\), ולכן הורה להגלות את אשתו\. כאשר הדבר עורר זעם ציבורי, הוא הורה לערוף את ראשה של אוקטביה באשמת שווא של חוסר נאמנות\. לאחר מכן התאהב עד כלות באישה בשם פופאה סבינה, שזממה להינשא לו\. סבינה עוררה בנירון פחד וקנאה כה גדולים עד שהחליט להרוג את אמו מחשש לאבד את כס השלטון\. התוכנית הייתה פשוטה—בזמן שאגריפינה תשהה בספינת תענוגות, יטביעו אותה בחשאי ואמו של נירון תטבע\. אך כך לא קרה\. אגריפינה הייתה שחיינית חזקה וניצלה בחייה\. נירון לא נרתע ושלח את מוציאיו להורג לדקור אותה למוות לאור יום\. למרבה הצער, זו הייתה רק ההתחלה עבור האיש החזק ביותר באימפריה, ומעשים ביזאריים ולא אנושיים אלה היו רק טעימה ממה שעוד עתיד להגיע\. נירון היה נתון להתפרצויות זעם, ובאחת מהן נעשה אלים כלפי אשתו\. הוא בעט בסבינה שוב ושוב עד שהיא והעובר שבבטנה מתו\. נאמר שנירון התחרט על כך, ועד מהרה החל לחפש אחר כל מי שדמה לסבינה, אשתו המתה\. לבסוף מצא עבד שנאמר כי דמה לה מאוד, ונירון נישא לו\. מה הייתה הבעיה? העבד היה גבר\. נירון החל להלביש אותו בבגדי אישה ולהתייחס אליו כאל גברת\. בשלב זה נירון רק הידרדר עוד ועוד\. הוא ראה בעצמו אמן—אפילו גאון—וערך הופעות ענק בפומבי\. מי שנכח לא יכול היה לעזוב\. למה? הדלתות היו נעולות\. נירון גם חלם לשיר לאויביו ולהביא אותם לידי דמעות על מעשיהם הפסולים בעיניו\. אך הקיסר לא הסתפק בהופעות מוזיקליות בלבד\. בשנת 67 לספירה נרשם להשתתף במשחקים האולימפיים, בניגוד לכללים \(אף קיסר לא הורשה להתחרות במשחקים\)\. למרות זאת, נירון השתתף\. הוא הנהיג תחרויות חדשות, כגון נגינה בחצוצרה ומשחק\. הוא השתתף בכמה מהן וזכה בכל אחת\. מעשיו עוררו זעם רב, מאחר שהמשחקים האולימפיים נחשבו לאירוע קדוש ונירון שינה אותם\. אבל לנירון היה יעד גדול עוד יותר\. מרוצי המרכבות היו המחזה המרשים ביותר שהיה למשחקים האולימפיים להציע\. במרוצים אלה הורשו רַכָּבֵי המרכבות להשתמש בצוות של ארבעה סוסים\. הצוותים התחרו בזירה ענקית לאורך שבע הקפות בסך הכול\. לפעמים גלגלים נפלו, או שמרכבות התנגשו זו בזו\. לא היה נדיר שרַכָּבים הושלכו ממרכבותיהם ונרמסו למוות או נגררו בידי צוות הסוסים שלהם\. עם זאת, המנצח זכה לתהילה ולשכר גבוה\. בהתחשב בכל הקושי, הסכנה והמתח הכרוכים בכך, אפשר רק לדמיין כיצד הרגישו רַכָּבֵי המרכבות כשראו את הקיסר נירון מגיע למסלול המרוצים במרכבה יקרה ועם צוות המונה לא ארבעה, אלא עשרה סוסים\. כפי שהתברר, נירון היה חסר ניסיון ובכושר גופני ירוד\. כמעט מיד איבד שליטה על הצוות שלו והושלך מהמרכבה, ובתוך כך נפצע קשה\. אף שלא סיים את המרוץ כלל, נירון זכה במקום הראשון\. מקרה זה מדגים היטב את יחסו של נירון לסמכותו בשלב זה של שלטונו\. למעשה, בשנת 66 לספירה הוא זכה ביותר מ־1,800 פרסי מקום ראשון על הפגנות כישרונו האמנותי כביכול\. זה היה אדם שלא ניתן היה לומר לו "לא"\. בליל 18 ביולי 64 לספירה פרצה שרפה בקירקוס מקסימוס שברומא\. האש גדלה והתפשטה, ויצאה מכלל שליטה\. האש השתוללה במשך ששת הימים הבאים, וכמעט שום חלק של העיר לא נותר ללא פגע\. זה היה אסון עבור אזרחי רומא, וזה עתיד היה להיות האירוע שנירון ייוודע בו יותר מכול\. כותבים רבים בעת העתיקה האשימו את נירון בהצתת האש, אף שלא היה בעיר כשהיא פרצה\. בין אם הצית את האש ובין אם לאו, נירון נזקק למישהו להטיל עליו את האשמה\. הוא בחר בקבוצת אנשים שהרומאים בזו להם ופחדו מהם, ועינה אותם ללא רחם\. קבוצה זו הייתה ידועה בשם הנוצרים\. טקיטוס, סופר רומי חילוני, תיאר זאת כך: "נירון הטיל את האשמה והמיט את העינויים המייסרים ביותר על קבוצה שנואה בשל תועבותיה, שההמונים קראו לאנשיה נוצרים\. למותם נוסף לעג מכל סוג\. עטופים בעורות חיות, הם נקרעו בידי כלבים ומתו, או מוסמרו לצלבים, או נידונו ללהבות ונשרפו כדי לשמש תאורה לילית לאחר שאור היום כבה\." בינתיים נעשה נירון מרושע עוד יותר\. הוא טבח ללא רחם בגברים, בנשים ובילדים נוצרים, ושקע עמוק יותר ויותר בחוסר מוסריות\. לבסוף, ב־9 ביוני 68 לספירה, התאבד נירון, הקיסר האחרון של רומא, לאחר שהסנאט הרומי הכריז עליו כאויב הציבור\. הוא היה בן 31 בלבד\. הנה אפוא אדם מושחת בכל בחינה\. אורח חייו היה מנוגד באופן בוטה לנצרות, והרדיפה שניהל הייתה מן הנוראות בהיסטוריה\. כיצד היינו מגיבים לשליט כזה? כיצד *אכן* הגיבו אליו הנוצרים? פאולוס חי בתקופת שלטונו של נירון\. הוא ראה את כל הדברים הנוראים שפורטו לעיל\. ובכל זאת, הוא נתן לכנסייה את ההוראה הבאה: *על כל אדם להיכנע לשלטונות העליונים\. כי אין סמכות שלטונית אלא מאת אלוהים: השלטונות הקיימים מונו בידי אלוהים\. לכן המתנגד לשלטון מתנגד לצו אלוהים, והמתנגדים יביאו על עצמם דין מרשיע\. כי השליטים אינם מטילים אימה על עושי הטוב, אלא על עושי הרע\. האם ברצונך שלא לפחד מן השלטון? עשה את הטוב ותקבל ממנו שבח, כי הוא משרת אלוהים לטובתך\. אך אם אתה עושה רע, פחד; כי לא לשווא הוא נושא את החרב: הרי הוא משרת אלוהים, הנוקם ומוציא לפועל את הזעם על עושה הרע\. לכן עליכם להיכנע, לא רק מפני הזעם, אלא גם למען המצפון –רומים יג:א\-ה\.* מילים אלה נראות בלתי אפשריות כשאנו מביאים בחשבון את המצב\. ובכל זאת, דבר אלוהים אומר לנו שהשלטונות שלנו מונו בידי אלוהים עצמו\. איזו עדות\! על אחת כמה וכמה אנו נקראים אפוא לכבד את שלטונותינו—לא להשמיץ אותם; לציית להם בכל היבט אפשרי; להתרחק מהבחירות וממסעות הבחירות שלהם; ועם זאת, להיכנע לאלוהים ולסמכותו כסמכות המכרעת עבורנו\! או, כפי שניסח זאת פאולוס, *על כל אדם להיכנע לשלטונות העליונים\. כי אין סמכות שלטונית אלא מאת אלוהים… –רומים יג:א\.* מאמיני הכנסייה הקדומה ראו בנירון—הקיסר הרצחני, צמא הדם והמושחת—אדם שמונה בידי אלוהים\. הם ביקשו לכבדו ולהוקיר אותו כבעל סמכות, ובה בעת נכנעו בסופו של דבר לסמכותו העליונה של אלוהים\. כאן אנו רואים פרדוקס אפשרי: השלטונות הארציים הם "משרתי אלוהים" שיש לכבד ולציית להם, אך אם יגיע הזמן שבו יידרש המאמין בידי השלטונות האזרחיים להמרות את פי אלוהים, תהיה לנו אז חובה נעלה יותר—*…עלינו לציית לאלוהים ולא לבני אדם –מעשי השליחים ה:כט\.* כל זה מטיל אחריות כבדה על כתפינו כיום כנוצרים החיים בחברה שהולכת ונעשית מושחתת ורעה יותר\. האם נוכל למצוא את האיזון שמלמדים כתבי הקודש בין כיבוד מנהיגינו הממשלתיים לבין ציות לאלוהים בכל דבר? או שמא אנו נכשלים, בדיוק כמו מי שלא נולדו מחדש סביבנו, בחיפוש קטנוני אחר פגמיהם של השלטונות הארציים כשאנו מרגישים שרומסים את "החיים הנוחים" שלנו? *הקפידו אפוא להתהלך בזהירות, לא ככסילים אלא כחכמים\. נצלו היטב את הזמן, כי הימים רעים\. לכן אל תהיו חסרי תבונה, אלא הבינו מהו רצון האדון –אפסים ה:טו\-יז\.* וכן *על בני האדם לראות בנו משרתי המשיח וממונים על סודות אלוהים\. יתרה מזו, מן הממונים נדרש להימצא נאמנים –קורינתים א ד:ב\.* הבה יתהלך כל אחד מאיתנו בזהירות, כנוצרים מסורים שנולדו מחדש ומאמינים בכתבי הקודש, תוך ניצול מיטבי של הזמן\. הרי כולנו רוצים להימצא נאמנים ביום הקרב ובא, שבו נעמוד כולנו לפני כס המשפט כדי לקבל את הגמול המגיע לנו בצדק\. הערת סיום: ncbi\.nlm\.nih\.gov/pmc/articles/PMC3621648