היטיב בעיני האדון ללמד אותי אמת, שהתועלת שבה לא אבדה לי במשך יותר מארבע־עשרה שנים. וזו הנקודה: ראיתי בבהירות רבה מאי־פעם שהעניין החשוב והראשון במעלה שעליי לעסוק בו מדי יום הוא להשיב את נפשי על סיפוקה באדון.
הדבר הראשון שהיה עליי לדאוג לו לא היה כמה אוכל לשרת את האדון, או כיצד אוכל לפאר את האדון; אלא כיצד אוכל להביא את נפשי למצב של שמחה, וכיצד יוכל האדם הפנימי שבי להיזון. שכן יכולתי לבקש להציג את האמת לפני מי שטרם חזרו בתשובה, לבקש להועיל למאמינים, לבקש להקל על סבלם של הנדכאים, ובדרכים אחרות לבקש להתנהג כפי שראוי לילד אלוהים בעולם הזה; אך אם איני שמח באדון, ואיני מוזן ומתחזק באדם הפנימי שלי מדי יום, כל אלה עלולים שלא להיעשות ברוח הנכונה.
עד אז נהגתי, לפחות במשך עשר השנים שקדמו לכך, להקדיש את עצמי לתפילה מדי בוקר לאחר שהתלבשתי. כעת הבנתי שהדבר החשוב ביותר שעליי לעשות הוא להקדיש את עצמי לקריאת דבר אלוהים ולהגות בו, כדי שלבי יתנחם, יתעודד, יוזהר, יוכח ויקבל הדרכה; וכך, באמצעות דבר אלוהים, בעת הגותי בו, יוכל לבוא לידי קשר של התחברות חווייתית עם האדון.
לכן התחלתי להגות בברית החדשה מן ההתחלה, מוקדם בבוקר. הדבר הראשון שעשיתי, לאחר שביקשתי במילים ספורות את ברכת האדון על דברו היקר, היה להתחיל להגות בדבר אלוהים, ולבחון, כביכול, כל פסוק ופסוק כדי להפיק ממנו ברכה; לא למען השירות הציבורי של הדבר, לא כדי לדרוש על מה שהגיתי בו, אלא כדי להשיג מזון לנפשי שלי. כמעט תמיד גיליתי שהתוצאה היא שכעבור דקות ספורות נפשי מונחית להתוודות, להודות, להפגיע או להתחנן; כך שלמרות שלא הקדשתי את עצמי, כביכול, לתפילה אלא להגות, היא הפכה כמעט מיד לתפילה במידה זו או אחרת.
כאשר אני מתוודה או מפגיע או מתחנן במשך זמן מה, או מודה, אני עובר למילים או לפסוק הבאים, והופך את הכול, תוך כדי התקדמותי, לתפילה בעד עצמי או בעד אחרים, כפי שהדבר מוביל אותי לעשות; אך אני ממשיך לזכור תמיד שמטרת ההגות שלי היא מזון לנפשי. התוצאה היא שבהגייתי משתלבים תמיד וידוי, הודיה, תחינה או הפגעה רבים, ואז האדם הפנימי שלי כמעט תמיד ניזון ומתחזק באופן מורגש; וכשעת ארוחת הבוקר מגיעה, למעט מקרים נדירים, לבי מצוי במצב של שלווה, ואם לא שמחה. כך גם האדון ניאות להעניק לי את מה שזמן קצר לאחר מכן או במועד מאוחר יותר מצאתי כמזון למאמינים אחרים, אף שלא הקדשתי את עצמי להגות למען השירות הציבורי של הדבר, אלא לתועלת האדם הפנימי שלי.
אם כן, זהו ההבדל בין מנהגי הקודם למנהגי הנוכחי: בעבר, כשהייתי קם, הייתי מתחיל להתפלל בהקדם האפשרי, ובדרך כלל מבלה את כל הזמן עד ארוחת הבוקר בתפילה, או כמעט את כולו. בכל מקרה, כמעט תמיד התחלתי בתפילה, פרט למקרים שבהם חשתי שנפשי צחיחה מהרגיל; אז קראתי בדבר אלוהים כדי למצוא בו מזון, רענון או התעוררות וחידוש של האדם הפנימי שלי, לפני שהקדשתי את עצמי לתפילה. אך מה הייתה התוצאה? לעיתים קרובות ביליתי רבע שעה, חצי שעה ואפילו שעה על ברכיי לפני שהייתי מודע לכך שמצאתי נחמה, עידוד, השפלה של הנפש וכדומה; ולעיתים קרובות, לאחר שסבלתי מהסחות דעת רבות במשך עשר הדקות הראשונות, רבע השעה הראשונה או אפילו חצי השעה הראשונה, רק אז התחלתי באמת להתפלל.
כיום כמעט שאינני סובל כך. לאחר שלבי ניזון תחילה מן האמת ובא לידי התחברות חווייתית עם אלוהים, אני מדבר עם אבי ועם ידידי (אף שאני שפל ואינני ראוי לכך) על הדברים שהוא הציג לפניי בדברו היקר. לא פעם אני מתפלא כעת שלא הבחנתי בנקודה הזאת קודם לכן. מעולם לא קראתי עליה בספר כלשהו. שום שירות ציבורי של הדבר לא הציג לפניי את העניין. שום שיחה פרטית עם אח לא עוררה אותי לעסוק בו. ואף על פי כן, מאז שאלוהים לימד אותי את הנקודה הזאת, היא ברורה לי כשם שהכול ברור: הדבר הראשון שעל ילד אלוהים לעשות מדי בוקר הוא להשיג מזון לאדם הפנימי שלו.
כשם שהאדם החיצוני אינו מסוגל לעבוד לאורך זמן בלי שנאכל, וכשם שזה אחד הדברים הראשונים שאנו עושים בבוקר, כך צריך להיות גם עם האדם הפנימי. עלינו לספק לו מזון, כפי שכל אחד חייב להודות. ומהו המזון לאדם הפנימי? לא תפילה, אלא דבר אלוהים; וגם כאן, לא קריאה פשוטה בדבר אלוהים, כך שהוא רק חולף במחשבותינו כשם שמים זורמים בצינור, אלא התבוננות במה שאנו קוראים, הגייה בו והחלתו על לבנו. כשאנו מתפללים, אנו מדברים אל אלוהים. תפילה, כדי שאפשר יהיה להמשיך בה לאורך זמן שלא באופן טקסי, דורשת בדרך כלל מידה של כוח או תשוקה godly; לכן הזמן שבו אפשר לקיים את תרגול הנפש הזה ביעילות הרבה ביותר הוא לאחר שהאדם הפנימי ניזון מהגות בדבר אלוהים, שבו אנו מוצאים את אבינו מדבר אלינו כדי לעודד אותנו, לנחם אותנו, ללמד אותנו, להשפיל אותנו ולהוכיח אותנו.
לכן נוכל להגות בדבר אלוהים ולהפיק מכך תועלת, בברכתו, גם אם אנו חלשים מאוד מבחינה רוחנית; אדרבה, ככל שאנו חלשים יותר, כך אנו זקוקים יותר להגות כדי לחזק את האדם הפנימי שלנו. כך יש לחשוש הרבה פחות מהסחות דעת מאשר אם אנו מקדישים את עצמנו לתפילה בלי שהקדשנו קודם לכן זמן להגות. אני מרחיב כל כך בנקודה הזאת משום שאני מודע לתועלת הרוחנית העצומה ולרענון שהפקתי ממנה בעצמי, ואני מפציר בחיבה וברצינות בכל אחיי לאמונה להרהר בדבר. בברכת אלוהים אני מייחס לדרך הזאת את העזרה והכוח שקיבלתי מאלוהים כדי לעבור בשלום ניסיונות קשים יותר, במובנים שונים, מכפי שחוויתי אי פעם קודם לכן; ולאחר שהתנסיתי בדרך הזאת במשך יותר מארבע־עשרה שנים, אני יכול להמליץ עליה בכל לב, ביראת אלוהים.
נוסף על כך, בדרך כלל אני קורא לאחר התפילה המשפחתית קטעים ארוכים יותר מדבר אלוהים, וממשיך במנהגי לקרוא באופן שיטתי ברצף בכתבי הקודש, לפעמים בברית החדשה ולפעמים בברית הישנה; במשך יותר מעשרים ושש שנים חוויתי את הברכה שבכך. אני מקדיש זמן מיוחד לתפילה, אם אז ואם בשעות אחרות של היום.
כמה שונה הדבר כשהנפש מתרעננת ומתמלאת שמחה מוקדם בבוקר, לעומת מצב שבו השירות, הניסיונות והפיתויים של היום באים על האדם ללא הכנה רוחנית.
