אדון, הכאב הזה נדמה בלתי נסבל.
דברים שפעם אהבנו חייבים עכשיו למות.
לבבות רבים כל כך מדממים.
אין איש שעיניו נותרו יבשות.
בכינו, התפתלנו והתפללנו,
וביקשנו, אדון, שתעביר מעלינו את הכוס הזאת.
ניסינו כל מה שחשבנו שאולי ישנה את המצב,
אך כל הניסיונות נדמו כחסרי תועלת.
אבינו, זעקנו לרחמים,
הלוואי שכולנו היינו ניצלים מן הכאב הזה.
אך אדון, הורית לנו לעבור דרכו;
הבהרת לנו שידך נוכחת בכל זה.
נדמה שמחשבותינו מסתחררות כשאנו תוהים,
מה בדיוק אתה מנסה לעשות.
ובכל זאת אנו יודעים, יהיו רגשותינו אשר יהיו,
יש סיבה לכך שעלינו לעבור בסערה הזאת.
לכן, אבינו, אנו כורעים כעת לרגליך,
ומכירים בכוחך הכל־יכול.
איננו מסוגלים להבין את כל הפרטים,
אך אנו בוטחים שבסופו של דבר הכול יהיה כשורה.
עזור לנו, אבינו, להישבר,
ולמסור לך את כל אשר לנו.
את זכויותינו, חלומותינו, שאיפותינו ורכושנו,
ולהעמיד הכול גלוי לעיניך.
הצמח בנו, אדון, ענווה,
שקטה, אך עמוקה ואמיתית.
זהו תכשיט שרק ניסיונות יכולים ללמדנו.
אדון, באמצעות זאת, עשה אותנו דומים לך יותר!
מי ייתן ועינינו יהיו נשואות אליך, אבינו,
ולא אל הסערה המשתוללת הזאת.
כי אתה עברת במים העמוקים האלה,
ורק תוכניתך תצא לפועל.
צייתנים עד מוות, אדון,
יהיו אשר יהיו המחיר והקושי.
תן לנו חזון של האוצר השמימי,
שאין מחיר ארצי שיוכל להשתוות אליו.
–מאת אדריאנה ה׳ פנטון
