כי האיש שאינו מאמין מקודש על־ידי האישה, והאישה שאינה מאמינה מקודשת על־ידי האיש; אחרת היו ילדיכם טמאים; אך עתה הם קודשים … מי את יודעת, הו אישה, האם תושיעי את בעלך? או כיצד אתה יודע, הו איש, האם תושיע את אשתך? –א׳ קורינתיים 7:14-16.
כשאנו מביטים מעבר לרחוב הבתים המקיפים אותנו, אנו מתאבלים כשרואים טרגדיה נוצרית אחר טרגדיה נוצרית. כמעט לכל מאמין יש קרוב משפחה שחווה גירושין, ילד מרדני, או מערכת יחסים נישואית מתוחה. אולי אנו זועקים אל אלוהים ותוהים מדוע כך קורה, כי זה בוודאי לא תוכניתו. כאן אנו רואים את השליח פאולוס מוציא עקרון מדהים שמובן מעט ואף פחות מיושם—בית מקודש. זה מה שכל מאמין כן רוצה ומחפש, אך מעטים מבינים. הנצרות אינה חותמת גומי שמעתיקה באופן אוטומטי את הצאצאים באותו סוג. ועדיין, הכתובים חייבים להיות אמת ויש בהחלט אפקט מקדש שמביא מאמין אמיתי הביתה. זו אינה הבטחה לכך שבעל שאינו מאמין או ילדיו יִנשָׁעו, אך כאשר בעל או אשה מאמינים פועלים בהתאם לכתובים ולרוח האל, ההשפעה שיש להם על הבית תאפשר לכוח האל להתגלות ונתיב של חסד נשפך לתוך הדרך של כל היושבים בו.
חוסר יכולתנו אינו נובע ממחסור בכוחו של אלוהים, אלא מכך שהבנתנו העמומה נגועה ומוחדרת בהשפעות העולם הנוכחי. אמונה באל בלבד היא בהכרח כוח עוצמתי, בעוד שאמונה המוזרקת על־ידי תבונה אנושית וחוסר סבלנות תהא בקושי יעילה יותר מניסיונותיו של אברהם והגר להוליד ילד קדוש ומקודש.
מה אם כן מקדש את הבית? תצפית שטחית תשים לב לכך שרק היות אדם מאמין אינו מספק כדי להשיג זאת. לקדש פירושו לטהר ולהפוך לקדוש. זהו תהליך של סינון והפרדה ממה שאינו טהור כדי להביא טוהר רב יותר לעצם שמוקדש. הפרושים הבינו את העיקרון היטב. הם הקדישו שעות רבות וקפדניות לשים לב לפרטים מזעריים רבים כדי להפוך את כליהם לקדושים. ובכל זאת, הם נכשלו באופן מכריע.
אוּי לכם, סופרים ופרושים, צבועים! כי אתם מטהרים את החיצון של הכוס והמַגש, אך בפנים הם מלאים בזיוף וחמדנות. אתה פרוש עיוור, טהר תחילה את אשר בתוך הכוס והמַגש, כדי שגם החיצון שלהם יהיה נקי –מתי 23:25-26.
הפנימי מקודש באמונה ובתפילה
מלא נבלות יהיה הדבר אם אדם יטהר רק את החיצון של כוס, זה שיש מבט עליו, וישאיר את פנים הכוס מלוכלך, זה שישמש. ועדיין יש כאלה שנמנעים רק מהחטאים המבישים—אשר יכתימו את שמם בעיני בני אדם—אך יתנו לעצמם מקום לגאווה ולהתפוררות מוסרית בלבם. זה מה שהופך אותם לנבזים בעיני האל הטהור והקדוש. כך כאשר איש או אשה שואפים לטהר את ביתם על ידי ניקוי שטחי. ניסיונות פרושיים לשורש ולהסיר את הפרטים החיצוניים והסתירות מחייהם של בן־הזוג והילדים, כדי להקדישם, בדרך כלל חסרי פרי.
כמה שחדים בעניינים אחרים; המשיח כינה אותם עיוורים. במשיח ראייתם, אלה שאינם מכירים את הרשעות שבלבם—אלה שאינם רואים, ואינם שונאים, את החטא הסודי השוכן בתוכם—נכרים לקדושה. בורות עצמית היא הבורות המבישה והפוגעת ביותר. הכלל הוא: "טהר תחילה את אשר בפנים, כדי להשתחרר מטמאת הרוח." תאוות ושאפות מושחתות, ההתאוויות הסמויות המתגנבות בנפש, בלתי נראות ובלתי נצפות, אלה חייבים ראשית להיחשף, להמית ולהיות מושתתים. אם תשומת לב נאותה ניתנת לכך, החיצון, בהרחבה, יהפוך גם הוא נקי. מניעים חיצוניים ועידונים עשויים לשמור על החיצון נקי, בעוד הפנימיות נשארת מלוכלכת; אך אם חסד מקדש מחודש עושה את הפנימיות נקיה, הדבר יהיה בעל השפעה מתמשכת ועמוקה על החיצון, כי העיקרון המשלוט הוא פנימי. אם הלב מטופל כראוי, הכול בסדר, …מפני שממנו יוצאות תמורות החיים –משלי 4:23.
כן־כן, אתן, הכניעו את עצמכן לבעליכן; כי אם ישנם שמ אינם צייתים לדבר, הם גם ייצרו ללא הדיבור על־ידי התנהגות הנשים; כאשר יראו את צניעות התנהגותכן יחד עם יראה. שלא יהיה קישוטכן ההוא של פריסת השער ותכשיטי זהב או לבוש; אלא שיהיה האדם הנסתר של הלב, במה שאינו נרקב, קישוט של רוח ענווה ושקטה, שזה בעיני האל בעל ערך רב. כי בדרך זו גם בימי קדם הנשים הקדושות, אשר בוטחו באל, קישטו את עצמן בהכנעתן לבעליהן: כפי ששרה צייתה לאברהם, וקראה לו אדון; שהן בנותיהן אתן, כל עוד תעשי טוב ולא תיראי כל תימהון. וכן גם אתם, בעלים, שְׁכנו עמם לפי דעת, תנו כבוד לאשה, ככלי חלש יותר, ובזכויות שותפות של חסד החיים; כדי שתפילותיכן לא ייפגעו –א׳ פטרוס 3:1-7.
כאן פטרוס מדבר על אשה המנצחת את בעלה באמצעות הטוב הנזכר בקורינתיים. למרות שאין לה הבטחה מוחלטת להקדיש את בעלה, היא בוודאי תתקשה בלעדיו. יוניקה (Eunice) הייתה יהודיה, אשר עם קבלת אמונה במשיח מצאה עצמה בעול שווה־לא־שווה עם יווני. אנו קוראים שהאמונה האמיתית נעשתה תחילה באמה לוויס (Lois), וזה השפיע על יוניקה. זה, בתורו, היה בעל אפקט מקדש על טימותי הצעיר, שנכנס אז להכנה לעבודת ה'. אין לנו תיעוד שאביו הוסיף לאמונה, אבל ניתן לדמיין את התזוזה הראשונית בחזה של יהודיה צעירה זו כשהיא בכבוד כיבדה את ראשו ולא נימולה את בנה אלא מסרה אותו לתפילה. כאן מגיע היבט חיוני נוסף של הקדשת הבית. למרות שהיא לא הועזה ללמד את בעלה, נראה כי זכתה לכבודו דיו כדי לאפשר לה ללמד את בנה בבית. זאת היא עשתה בקפידה… כי הוא מקודש בדבר האל ובתפילה –א׳ טימותאוס 4:5.
ומילדות ידעת את הכתובים הקדושים, אשר יכולים לעשותך חכם אל הישועה על־ידי האמונה שבישוע המשיח. כל הכתובים ניתנו בהשראת אלוהים, והם מועילים להדרכה, לנזיפה, לתיקון, להוראה בצדיקות –ב׳ טימותאוס 3:15-16.
החיצוני מקודש באמצעות דבר האל
כאשר הפנימי של המאמין מטופל תחילה, הממדים הנראים של הבית מתייצבים בזה אחר זה. השפעות העולם יש להן משיכה מועטה עבור הילד העולה של האל. דבר האל חייב לתפוס את מקומו המלא במתן גם לילדים וגם למבוגרים, כי הם מועילים לקדושה. בעל צריך לשטוף את אשתו וילדיו (וכן את עצמו) על־ידי ניהול דבר האל כדי שיוכל להקדיש ולנקות את ביתו.
הבעלים, אהבו את נשותיכן, כפי שגם המשיח אהב את הקהילה, ונתן את עצמו בעדה; כדי שהוא יוכל להקדיש ולנקותה על־ידי רחיצת מים בדבר, כדי שיוכל להציג אותה לעצמו כקהילה מפוארת, ללא כתם או קמט או כל דבר כזה; אלא שהיא תהיה קדושה וללא מום –אפסים 5:25-27.
כאשר דבר האל מקבל סמכות מלאה בבית, הוא הופך לעקרון המנהיג שסביבו הבית פועל. יש לאפשר לו לסנן החוצה את המדיה של ההמונים ואת השפעות כל התקשורת הרעה, אשר תושחת מנהגים טובים.
מבורך האיש אשר איננו הולך ביעוץ הרשעים, ולא עומד בדרך החוטאים, ולא יושב במושב המלעיגים –תהילים 1:1.
יחידים בתוך הבית אולי לא תמיד יעריכו את הכוונה המתקבלת ממנו, אך עליהם להיכנע לה, ובדרך כלל הם עושים כן בלב שלם. לרבים מאתנו ניתנה הכוונה מהורינו שלא הערכנו אז אך שנים לאחר מכן באנו להבין את ברכת הנהגתם. הנהגה שאינה מובילה אינה מבטאת אהבה, ותשאיר את הבית לא מקודש וחבריו מנותקים. אף על פי שזהו לא נוח ולא נעים לבקש מהילדים לוותר על מה שאחרים נהנים ממנו, הם אינם מקודשים על־ידי הליכה אחרי חבריהם, אלא על־ידי האמת. עבורנו כהורים, אין שמחה גדולה יותר מלדעת כי ילדינו הולכים באמת. באופן שווה, אין שמחה גדולה יותר עבורם מללכת באמת. התפילות המשפחתיות היומיות הן כוח מאחד בתוך הבית שהן מרכזיות ואינטגרליות להקדשת הבית. אין אנו מעזים להתנצל על הסמכות שאנו נותנים לדבר, ולא להרפות משימושו. שגוי להאמין שהנשמות מכווצות כאשר הם מוחזקים למצוות שבתוכו.
הנה סיכומו של המשיח על ביתו.
הודעתי את שמך לאנשים שנתת לי מתוך העולם: שלהם הם היו, ואתה נתת אותם לי; והם שמרו את דברך. וכעת ידעו שהם כל הדברים אשר נתת לי הם ממך. כי נתתי להם את הדברים אשר נתת לי; והם קיבלו אותם, וידעו בוודאות שאני יצאתי ממך, והאמינו כי שלחת אותי. אני מתפלל בעדם; אינני מתפלל בעד העולם, אלא בעד אלה שנתת לי; כי הם שלך. וכל שלי הם שלך, ושלהם הם שלי; ואני מבואר בהם. ועכשיו אינני עוד בעולם, אך אלה בעולם, ואני בא אליך. אב קדוש, שמר בשם שלך את אלה שנתת לי, כדי שיהיו אחד כפי שאנו. כשאני הייתי אצלם בעולם, שמרתי אותם בשם שלך: את אלה שנתת לי שמרתי, ולא אבד מהם איש, אלא בן ההרס, כדי שהכתובים יתקיימו. ועכשיו בא אני אליך; ואת הדברים האלה אני מדבר בעולם, כדי שהשמחה שלי תשלם עליהם בעצמם. נתתי להם את דברך; והעולם שָנֵא אותם, כי הם אינם מן העולם, כמו שאני אינני מן העולם. אינני מתפלל שתוציאם מן העולם, אלא שתשמור אותם מהרע. הם אינם מן העולם, כמו שאני אינני מן העולם. קְדְּשֵם באמתך: דברך אמת –יוחנן 17:6-17.
המשיח, כראש ביתו, לא השתמש באמצעים מסובכים להקדשת ילדיו. חייו הפגינו שמירה מתמדת על עצמו בחיבת האל באמצעות אמונה ותפילה, ומתן דבר האל לאלה שסביבו. לפעמים הם נתקלו בכך, נאבקו פנימית, והבינו אותו לא נכון, אך כוח השמירה לא נשען על תהילות מילים משכנעות, כוח דורסני, פעילויות מהנות, או היגיון שקול.
אף שבית חייב להשתמש במשאבים אלה מפעם לפעם, הם בפני עצמם אינם נושאים את כוח ההקדשה. כי הוא מקודש בדבר האל ובתפילה –א׳ טימותאוס 4:5.
